מוסר על ויקרא א:ט

ואמר ריח ניחוח, כי אין ריח אלא באף. ואין ניחוח אלא לשון ירידה, כדכתיב וירד ומתרגמינן ונחת, ע"י ריח קרבן הרוח יורד ומתייחד בצורות הקדושות ההם ומתקרב אליהם ע"י הקרבן, והיינו דאקרי קרבן. והדין נקודה אתיא דרך הצינורות להדין אתרא על ידי ריח הקרבן, ומיד יורד דכתיב (ויקרא א, ט) ריח ניחוח לה', שיורד ה'. לה' רצה לומר, כי על ידי הקרבן מתאחדין וכל ספירה משפעת לחברתה. ויש מפרשים בעבור כי מדת הדין נתמנית ליפרע מן העבירות, ולכל עון יש לו קרבן ידוע לרצות בו מדת הדין, על כן אמר שיורד ה' לה', רצה לומר מתהפך מדת הדין למדת הרחמים, עד כאן לשונו:

הטעם האמיתי הוא סוד קרבן ליהו"ה שהוא שם המיוחד, ורז"ל גילו הסוד בסוף מנחות (קי, א), אמר ר' שמעון בן עזאי, בא וראה מה כתיב בפרשת הקרבנות שלא נאמר בהם לא אל, ולא אלהיך, ולא אלהים, ולא שדי, ולא צבאות, אלא יו"ד ה"י (יהו"ה) שהוא שם המיוחד כו', עיין ברמב"ן באורך (ויקרא א, ט):

ועל זה הענין עצמו תתקיים השכינה ותדבק בכללות האומה הנבחרת במעשה הקרבנות, לא מצד שהם מאכל לשכינה ולא לאומה, רק שבהיטב כוונתם בהם והקריבם באופן נרצה ונאות יועילו למו להשלים נפשם ולהכשיר מעשיהם לפני השם יתעלה עד כי טוב כוונתם ועוצם שלמותם יהיה סבה מחייבת להמצא אצלם השכינה האלהית ולא תפרד מהם בשום צד, וכמו שאמר על הקרבנות (ספרי שלח א) בכלל (ויקרא א, ט) ריח ניחוח לה', נחת רוח לפני שצויתי ונעשה רצוני, ובהסתלק הכוונה הזאת השלימה מעל הקרבנות נעקר השלחן האלהי מלפני ונתפרדה החבילה, עכ"ל (בעל העקידה):