אֲשֶׁ֥ר נָשִׂ֖יא יֶֽחֱטָ֑א וְעָשָׂ֡ה אַחַ֣ת מִכָּל־מִצְוֺת֩ יְהוָ֨ה אֱלֹהָ֜יו אֲשֶׁ֧ר לֹא־תֵעָשֶׂ֛ינָה בִּשְׁגָגָ֖ה וְאָשֵֽׁם׃
כד הקמח
המדה הזאת מנעה תורה אפי' מן הכהן הגדול שלא יתגאה בכהונתו ובמעלתו הנשאה והרמה וע"כ נצטווה שירים את הדשן מעל המזבח הוא בעצמו ובכבודו, לפי שהוא האדם המיוחד לעבודת בהמ"ק נצטוה בעבודה נקלה ונצטוה עוד שילבש שמונה בגדי כהונה בשעת ההרמה וכל זה הערה ודרך חיים להתרחק ממדת הגאוה ולהשפל ולהכנע וכן מצינו שהזהירה התורה את המלך על המדה הזו והוא שכתוב (דברים י״ז:כ׳) לבלתי רום לבבו מאחיו ולבלתי סור מן המצוה ימין ושמאל הזהירתו תורה שלא יתגאה במלכותו ורחב ממשלתו אלא שיהיה שפל כאחד מאחיו שאין להם הכח והממשלה ואע"פ שהוא ענין טבעי במלך שיתגאה וירום לבבו במעלת מלכותו, ע"כ הזהירתו תורה שיתגבר שכלו על טבעו ויהיה שפל ולא יתגאה. ומפני שהגאוה הוא ענין טבעי במלך ודבר מצוי ע"כ תמצא בפרשת ויקרא בסדר החוטאים שהם הכהן הגדול והסנהדרין והמלך שהזכיר בשתי פרשיות הקודמות בכהן גדול וסנהדרין לשון אם שהוא לשון ספק והוא שאמר (ויקרא ד׳:י״ג) אם הכהן המשיח יחטא ואם כל עדת ישראל ישגו, אבל במלך שהוא הנשיא לא הזכיר לשון אם אלא אשר נשיא יחטא ולא אמר אם נשיא יחטא, והטעם מפני שהכהן המשיח הוא הכהן הגדול ונזהר הוא מן החטא כי מלאך ה' צבאות הוא. ועוד כי משא כל ישראל עליו בעסקי הגוף במזונותיהם ולברכם ובעסקי הנפש בענין הכפרה וכן בני עדת ישראל נזהרין הן מן החטא לפי שרוח הקדש עליהם, וע"כ הזכיר הכתוב בחטאם לשון ספק, אבל במלך הזכיר החטא בלשון ודאי כי לבו גס בו ומדת הגאוה שהיא סבת החטא נטועה בלבו ומצוייה בקרבו, לכך הזכירה בו התורה לשון ודאי:
כד הקמח
וכיון שהודענו על מעלת התורה שהיא עיקר הכל ראוי שיחזיקו הגבאים בענין תלמוד תורה, ושישתדלו להעמיד התינוקות אל בית הספר כי הוא העיקר בלימוד התורה שאם אין גדיים אין תיישים. ועיקר התורה אינה אלא בימי הנערות. וכן אמרו במסכת אבות (פ"ג) בפרק בן זומא רבי אלישע בן אבויה אומר הלמד תורה ילד למה הוא דומה לדיו כתובה על נייר חדש והלמד זקן למה הוא דומה לדיו כתובה על נייר מחוק, הרי שהמשיל למוד האדם כשהוא נער לכתיבה שעל הנייר החדש שאינו נמחק לעולם כן הלמוד בימי הנערות לא ישכח לעולם, וכענין שאמר שלמה במדות הנער (משלי כ״ב:ו׳) חנוך לנער ע"פ דרכו וגו', והלומד בימי הזקנה המשילו לכתיבה שעל גבי נייר מחוק שהכתיבה הראשונ' נמחקה כבר ועבר זמנה וזו השנייה אינה מובנת כלל כן הלימוד בימי הזקנה כבר עבר זמנה ואין מתקיים בידו וסוף ששוכח, וכאותה שאמרו במס' שבת פ"ב (דף כא ב) נפקא מינה לגירסא דינקותא, ולפיכ' מנהיגי הקהל שבכל עיר ועיר חייבין להתעסק במלאכת המצוה הזו ואם הם נרפים בה נענשים הם בדבר. וכן הוא אומר (ויקרא ד׳:כ״ב) חטאת הקהל הוא וסמיך ליה אשר נשיא יחטא. למדך הכתוב מה שהקהל חוטאין אינו אלא חטא הגדולים כי הגדולים נתפסים בתטאת הקהל כיון שבידם למחות ולתקן. בא וראה כמה גדול כח לימוד תורה בתינוקות של בית רבן שכן אמרו במסכת שבת פרק כל כתבי הקדש (דף קיט ב) א"ר שמעון בן לקיש משום רבי יהודה אין העולם כולו מתקיים אלא בהבל פיהם של תינוקות של בית רבן, א"ל רב פפא לאביי דידי ודידך מאי א"ל אינו דומה הבל שיש בו חטא להבל שאין בו חטא ואר"ש וכו':
שמירת הלשון
וְהָעִקָּר תָּלוּי בָּאֲנָשִׁים הַחֲשׁוּבִים אֲשֶׁר בָּעִיר, אֲשֶׁר בְּיָדָם לִמְחוֹת וּלְתַקֵּן, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ חֲזַ"ל עַל הַפָּסוּק (ויקרא ד' כ"א): "חַטַּאת הַקָּהָל הוּא", וְסָמִיךְ לֵהּ (שם כ"ב): "אֲשֶׁר נָשִׂיא יֶחֱטָא", לְהוֹרוֹת לָנוּ, שֶׁמַּה שֶּׁהַקָּהָל חוֹטְאִין אֵינוֹ אֶלָּא שֶׁהֶחָשׁוּב חוֹטֵא, כִּי הוּא נִתְפָּס בַּעֲוֹנָם, בְּמַה שֶּׁלֹּא רָאָה לְתַקֵּן אֶת הַדָּבָר.