מוסר על ויקרא ה:כג

בצדקה תכונני רחקי מעושק כי לא תיראי וממחתה כי לא תקרב אליך (ישעיה נא). ישעיה הנביא ע"ה הזכיר בכתוב הזה על ענין הגזל שיתרחק האדם ממנו מפני שהוא עון פלילי ועונשו אש שורפת מכלה את העולם. וידוע כי המצוה הזאת מן המצות המושכלות שאלו לא נתנה התורה ימצאנה אדם בשכלו. והנה זה משבע המצות שנצטוה אדם הראשון, וצריך אדם שישא ויתן באמונה ויהיה נקי כפים מן הגזל כדי שיהיה זוכה לעלות בהר קדש אלהים והוא שאמר דוד ע"ה (תהילים כ״ד:ג׳-ד׳) מי יעלה בהר ה' ומי יקום במקום קדשו נקי כפים ובר לבב למדנו מכאן כי מי שיש בידו גזל הוא מרוחק מהר ה' וממקום קדשו. ויש התעוררות גדולה בדבר זה מענין הקרבנות ממה שהרחיקה תורה מן המזבח כלי המזון בקרבן העוף וכענין שכתוב (ויקרא א׳:ט״ז) והשליך את מוראתו בנוצתה לפי שהוא כלי הגזל ולא תספיק בהן הרחיצה כמו שכתוב בקרבן בהמה (שם) והקרב והכרעים ירחץ במים, כי הבהמה על אבוס בעליה ניזונת אבל העוף ניזון מן הגזל. והנה זה אזהרה רבה וענין נפלא שתתעוררנה בו המחשבות ושיקיצו בו ישיני הלב כי כל מי שיש בידו גזל לא יגש אל מזבח ה' ולא יעלה ולא יראה לפניו אבל שקץ ישקצנו ותעב יתעבנו אם לא יחזיר הגזלה, ודרז"ל כל מי שבידו גזל אין מכניסין אותו למחיצתו של הקב"ה שנא' (תהילים ה׳:ה׳-ו׳) לא יגורך רע לא יגור במגורך רע. ומפני שהצדקה והגזל שני הפכים גמורים זה קיום העולם וזה חורבנו לכך הזכיר הנביא בכאן את שניהם יחדיו כדי שיתקרב האדם אל מדה טובה והיא הצדקה ויתרחק ממדת הרע והוא הגזל, וע"כ אמר בצדקה תכונני רחקי מעושק היה לו לומר התרחקי כמו תכונני אבל ענינו רחקי בניך מעושק כי אין מעשה בארץ אלא ביושבי הארץ וכמו שכתוב (איוב ה׳:ו׳-ז׳) כי לא יצא מעפר און ומאדמה לא יצמח עמל, ואמר כי לא תיראי, כדי שלא תיראי ונתן טעם לדבר כי כל הירא אינו אלא בשביל החטא כי כל מי שלא חטא מעולם ראוי שיהיה בטוח לא יירא, ומצינו באדם הראשון שלא היה ירא כלל קודם החטא אבל כשחטא הוצרך להיותו ירא ולכך הזכיר מיד (בראשית ג׳:י׳) ואירא כי עירום אנכי, וממחתה כי לא תקרב כי כל המתרחק מעשק מתרחק מן המחתה וכל מי שאינו מתרחק מעשק מתקרב לה, שכן מצינו בדור המבול שנתקרבה להם מחתת המבול ונמחו מן העולם. ולכך הזכיר למעלה (ישעיהו נ״ד:ט׳) כי מי נח זאת לי אשר נשבעתי כמי שמוכיח חבירו ומזכיר ראשונות לומר לו הזהר מעון פלוני לפי שמכה פלונית באה עליו שהרי לא נחתם גזר דינם אלא על הגזל שנאמר (בראשית ו׳:י״ג) כי מלאה הארץ חמס. וכבר דרשו ז"ל סאה מלאה עונות אין מקטרג בכולן אלא גזל. כמה חמור איסור הגזל שהרי מן השמים ממהרין לשמוע צעקת הנגזל שכן דרשו ז"ל במציעא פרק הזהב (בבא מציעא דף נט) אמר רבי אבהו שלשה אין הפרגוד ננעל בפניהם, אונאה וגזל וע"ז. אונאה דכתיב (עמוס ז׳:ז׳) הנה ה' נצב על חומת אנך ובידו אנך. גזל דכתיב (ירמיהו ו׳:ז׳) חמס ושוד ישמע בה על פני תמיד, ע"ז (ישעיהו ס״ה:ג׳) העם המכעיסים אותי על פני, וידוע כי כל עבירות שבתורה הם שני חלקים. עבירות שבין אדם למקום שהנפש מתנכרת לחסדי הש"י והיא מכעסת לפניו בפעולות ומחשבות רעות ואין החוטא חומס בזה כי אם נפשו שכן אמר שלמה המע"ה (משלי ו׳:ל״ב) משחית נפשו הוא יעשנה. ועבירות שבין אדם לחבירו כגון שביזה חבירו בדבורו ובמעשהו, שהחוטא הזה חוטא לאחרים, אבל עון הגזל הוא עון כולל כי הוא חוטא להקב"ה ולאדם וזהו לשון כפל הכתוב (ויקרא ה׳:כ״ג) והיה כי יחטא ואשם והשיב את הגזלה אשר גזל, כי יחטא לנגזל ואשם לבורא כענין שנא' (שם) אשם הוא אשם אשם לה'. ולפי שהגזל נפשו של אדם מחמדתו ורוצה לעכבו אצלו ע"כ הזהיר שלמה ע"ה שלא יחמדנו, הוא שאמר (משלי יז) טוב מעט בצדקה מרוב תבואות בלא משפט, עוד הזהיר עליו שאם עבר וגזל שלא יחמוד כספו וזהבו ולא ישיבנו הוא שהזכיר אחריו (שם טו) טוב מעט ביראת ה' מאוצר רב ומהומה בו. וזהו שאמר דוד המע"ה לך לבדך חטאתי והרע בעיניך עשיתי. ביאר שלא היה בידו גזל ושום חטא לשום אדם בלתי לה' לבדו. והודיענו שתפלתו של אדם מקובלת כשהיא בצדק ואין בידו גזל הוא שאמר (שם יז) שמעה ה' צדק תפלתי שהיא בצדק, שכל המתפלל ויש בידו גזל אותה תפלה נקראת תפלה עכורה, שכן דרשו ז"ל (איוב יב) ותפלתי זכה וכי יש תפלה עכורה אלא כל תפלה שאין בה גזל זו היא תפלה זכה וכל תפלה שיש בה גזל היא עכורה. ואמרו חביריו לאיוב (שם יא) אם און בידך הרחיקהו ואל תשכן וגו', והכתוב הזה יזהיר על הגזל בין בנגלה בין בנסתר. כלומר מה שהוא נסתר בתוך האהל הרי הוא חייב לחפש אחריו ולהוציאו משם אם הוא גזל, והזכיר אחריו כי אז תשא פניך ממום והיית מוצק ולא תירא כלומר תהיה חזק בסתם ולא ירך לבבך ולא תירא, וכן מצינו ביחזקאל ע"ה שהזכיר כמה עבירות לישראל בפרשת (יחזקאל יב) התשפוט התשפוט את עיר הדמים. ובכל העבירות הנזכרים באותה פרשה לא חתם אלא בגזל שנא' (שם) בדמך אשר שפכת אשמת ובגלוליך אשר עשיתי טמאת, ואמר קדשי בזית ואת שבתותי חללת, ואמר אנשי רכיל היו בך למען שפך דם, נשך ותרבית לקחת ואותי שכחת נאם ה'. ובאחרונה הזכיר הגזל ואמר והנה הכיתי כפי על בצעך אשר עשית, ודרך משל לא הכה כפיו עד שהזכיר עון הגזל. ומתוך שהזכיר אחריו היעמד לבך אם תחזקנה ידיך לימים אשר אני עושה אותך, תוכל לדעת חומר האיסור שבגזל, ואמר שלמה ע"ה על עון הגזל (משלי כ״א:ו׳) פועל אוצרות בלשון שקר הבל נדף מבקשי מות. יאמר פעולת האוצרות מן החמס והגזל הם הבל נדף והם מבקשי מות למי שמקבץ אותם. וכן אמר הנביא ע"ה (ירמיהו כ״ב:י״ג) הוי בונה ביתו בלא צדק ועליותיו בלא משפט, וכתיב בתר הכי (חבקוק ב׳:י״א) אבן מקיר תזעק וכפיס מעץ יעננה:

ואע"פ שעון הגזל הוא לאו הניתק לעשה ויש לו תקנה והשבה מכל מקום ראוי להיות האיסור חמור מאד, כי לפעמים לא ימצא הנגזל כי ידור בארץ רחוקה או ימות ואף אם ימצאנו לא ירצה למחול או לפעמים יאבד ממון זה שגזל ואין לאל ידו להשיב הגזלה, כי העושר בעל תמורה מתחלף ממקום למקום ובזמן שיהיה קרוב מן העושר כהרף עין ירחק ממנו בגובה גדול יותר מן הנשר שכן אמר שלמה ע"ה (משלי כ״ג:ה׳) התעיף עיניך בו ואיננו כי עשה יעשה לו כנפים וגו'. גם לפעמים שלא יכיר הגוזל לנגזל כמו הגוזל שאינו יודע למי יחזיר וע"ז אמר הכתוב (ויקרא ה׳:כ״ה) ואת אשמו יביא כי אחר שהשיב את הגזלה ונקה עצמו ממנה הצריכו הכתוב קרבן לחומר האיסור כי בעוד שבידו הגזלה אין קרבן מועיל ולא תשובה מכפרת שהרי אין תשובה יוצאה מן הדברים רק מן המעשה והמעשה הוא השבת הגזלה, הוא שהנביא צווח (ישעיהו א׳:י״ח) רחצו הזכו חדלו הרע למדו היטב, וכתיב אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו. עיקר השבת הגזלה הוא שיחזיר גוף הגזלה ממש בעין ואם אינה אצלו בעין שכבר עירב אותה בממוו המותר הדין בזה לשלם דמיה. הוא שאמרו ז"ל (הגוזל קמא דף צה) גזל מריש ובנאו בבירה מקעקע כל הבירה כלה ומחזירו לבעליו דברי ב"ש וב"ה אומרים אין לו אלא דמי מריש מפני תקנת השבים וקי"ל כב"ה. והתשובה שעשו אנשי נינוה שהעיד עליהם הכתוב (יונה ג׳:ח׳) ומן החמס אשר בכפיהם ואמרו עליהם השלום שאם גזל א' מהם מריש ובנאו הי' מקעקע כל הבירה ומחזירו לו ולפנים משורת הדין עשו, ודרשו ז"ל (ויקרא ה׳:כ״ג) והשיב את הגזלה אשר גזל כעין שגזל יחזיר לומר לך שאם הוזלה אחר מכן חייב לשלם כשעת הגזלה, והוא הדין נמי בעושק ופקדון, ועל כן הוצרך להאריך הענין בהם ואמר אשר עשק כעין שעשק אשר הפקד כעין שהפקד אתו, וכן חייב אדם שישיב הגזלה אל הנגזל עצמו שכן אמר הכתוב (שם) לאשר הוא לו יתננו ביום אשמתו, לאשר הוא לו כלומר למי שהממון שלו שהוא חייב שיחזירנו בידו. או יהיה פי' לאשר הוא לו למי שראוי שיהיה שלו כלומר שיחזיר ליורשי הנגזל אם מת הנגזל, ביום אשמתו ביום שיתבונן וישיב אל לבו אשמתו שגזל ממנו זהו ביום אשמתו ביום שיתבונן וכלו מי שאינו מחזיר לו הרי הוא עומד במרדו, כל זה שאמרנו במי שגזל מחבירו אבל הגוזל מן העני לא יפטר בתשלומין אלא חייב מיתה בידי שמים שכן אמר שלמה (משלי כ״ב:כ״ב) אל תגזל דל כי דל הוא, כי ה' יריב ריבם:

הַמַּדְרֵגָה הַשְּׁלִישִׁית – לָאו שֶׁנִּתַּק לַעֲשֵׂה: אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה לָאו שֶׁנִּתַּק לַעֲשֵׂה אֵין לוֹקִין עָלָיו. כְּגוֹן (דברים כ"ב:ו') לֹא תִקַּח הָאֵם עַל הַבָּנִים. שֶׁנִּתַּק לַעֲשֵׂה שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כ"ב:ז') שַׁלֵּחַ תְּשַׁלַּח. וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵין לוֹקִין בִּידֵי בֵּית דִּין, יֵשׁ בָּהֶם שֶׁעָנְשׁוֹ חָמוּר וְנָגַע עַד שָׁמַיִם מִשְׁפָּטָן נִשָּׂא עַד שְׁחָקִים. כְּגוֹן הַגָּזֵל, שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא י"ט:י"ג) לֹא תִגְזֹל, וְנִתַּק לַעֲשֵׂה (ויקרא ה':כ"ג) וְהֵשִׁיב אֶת הַגְּזֵלָה. וְאָמְרוּ לֹא נֶחְתַּם גְּזַר דִּינָם שֶׁל דּוֹר הַמַּבּוּל אֶלָּא עַל הַגָּזֵל שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית ו':י"ג) קֵץ כָּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ חָמָס. וְאַף עַל פִּי שֶׁעֶרְוָה חֲמוּרָה מִן הַגָּזֵל, מִדַּת עֹנֶשׁ גָּזֵל לְהַקְרִיב יוֹם אֵידוֹ וּלְהָחִישׁ עֲתִידוֹת לוֹ. וְעוֹד אָמְרוּ סְאָה מְלֵאָה עֲוֹנוֹת אֵין מְקַטְרֵג בְּכֻלָּן כְּמוֹ הַגָּזֵל. וְאָמַר שְׁלֹמֹה הַמֶּלֶךְ עָלָיו הַשָּׁלוֹם עַל אוֹצְרוֹת הַמִּרְמָה וְהָאוֹנָאָה (משלי כ"א:ו') פֹּעַל אוֹצָרוֹת בִּלְשׁוֹן שָׁקֶר הֶבֶל נִדָּף מְבַקְשֵׁי מָוֶת. פֵּרוּשׁ אוֹצְרוֹת הַמִּרְמָה וְהָאוֹנָאָה הֶבֶל נִדָּף הֵם כִּי אַחֲרִיתָם לְכִלָּיוֹן. וְעוֹדָם בִּרְשׁוּתוֹ צוֹרְרִים הֵם לוֹ וּמְבַקְּשִׁים נֶפֶשׁ בַּעֲלֵיהֶם וּמְסַבְּבִים לְמוֹתוֹ. וְכָעִנְיָן שֶׁאָמַר חֲבַקּוּק עָלָיו הַשָּׁלוֹם (חבקוק ב':ט') הוֹי בֹּצֵעַ בֶּצַע רָע לְבֵיתוֹ וְגוֹ' כִּי אֶבֶן מִקִּיר תִּזְעָק וְגוֹ'. וְגֶזֶל הֶעָנִי חַיָּבִין עָלָיו מִיתָה בִּידֵי שָׁמַיִם שֶׁנֶּאֱמַר (משלי כ"ב:כ"ב-כ"ג) אַל תִּגְזָל דָּל כִּי דַל הוּא וְאַל תְּדַכֵּא עָנִי בַשָּׁעַר כִּי ה' יָרִיב רִיבָם וְקָבַע אֶת קֹבְעֵיהֶם נָפֶשׁ. פֵּרוּשׁוֹ – אַל תִּגְזֹל דַּל בַּעֲבוּר שֶׁהוּא דַּל וְאֵין עוֹזֵר לוֹ, וְאַל תְּדַכֵּא עָנִי בַשָּׁעַר בְּהַכְלָמָה וּבְבִזָּיוֹן. וּבַשַּׁעַר, כְּלוֹמַר בָּרַבִּים, וְכָעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיהו ג':ט"ו) מַּה לָּכֶם תְּדַכְּאוּ עַמִּי וּפְנֵי עֲנִיִּים תִּטְחָנוּ. כִּי ה' יָרִיב רִיבָם אַחַר שֶׁאֵין לָהֶם סוֹמֵךְ וּמִי שֶׁיִּטְעֹן וְיָרִיב רִיבָם. וְקָבַע אֶת קֹבְעֵיהֶם נָפֶשׁ אַחֲרֵי שֶׁהֻבָאת אֵלָיו צַעֲקַת הַדַּל לֹא יִקַּח מִמְּךָ מָמוֹן תַּחַת הַגְּזֵלָה אֲשֶׁר גָּזַלְתָּ אֲבָל יֵשֶׁל אֱלוֹהַּ נַפְשֶׁךָ. וְנֶאֱמַר (איוב כ"ז:ח') כִּי מַה תִּקְוַת חָנֵף כִּי יִבְצָע כִּי יֵשֶׁל אֱלוֹהַּ נַפְשׁוֹ, וְנֶאֱמַר (משלי א':י"ט) כֵּן אָרְחוֹת כָּל בֹּצֵעַ בָּצַע אֶת נֶפֶשׁ בְּעָלָיו יִקָּח. וּמִי שֶׁיַּצְעִיק וִיצַעֵר אַלְמָנָה וְיָתוֹם בֵּין בְּגָזֵל בֵּין בְּעֹשֶׁק בֵּין הַכְלָמָה וְכָל מִינֵי הַצַּעַר חַיָּב מִיתָה בִּידֵי שָׁמַיִם. וְכֵן הַדַּיָּנִים שֶׁיֵּשׁ בְּיָדָם לְהַצִּיל גָּזוּל מִיָּד עוֹשֵׁק וְיָתוֹם לֹא יִשְׁפֹּטוּ. מִשְׁפַּט מָוֶת לָהֶם שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כ"ב:כ"א-כ"ב) כָּל אַלְמָנָה וְיָתוֹם לֹא תְעַנּוּן. אִם עַנֵּה תְעַנֶּה אֹתוֹ כִּי אִם צָעֹק יִצְעַק אֵלַי שָׁמֹעַ אֶשְׁמַע צַעֲקָתוֹ וְחָרָה אַפִּי וְהָרַגְתִּי אֶתְכֶם בֶּחָרֶב וְהָיוּ נְשֵׁיכֶם אַלְמָנוֹת וּבְנֵיכֶם יְתֹמִים. פֵּרוּשׁוֹ – וְהָיוּ נְשֵׁיכֶם אַלְמָנוֹת כְּנֶגֶד עִנּוּי הָאַלְמָנָה וּבְנֵיכֶם יְתוֹמִים כְּנֶגֶד עִנּוּי הַיָּתוֹם מִדָּה כְּנֶגֶד מִדָּה. וְהַמְּצַעֵר כָּל אִישׁ מִיִּשְׂרָאֵל אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נִכְתַּב בּוֹ הָעֳנָשִׁים הָאֵלֶּה עוֹבֵר בְּלֹא תַעֲשֶׂה שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כ"ה:י"ז) לֹא תוֹנוּ אִישׁ אֶת עֲמִיתוֹ, וְאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה בְּאוֹנָאַת דְּבָרִים הַכָּתוּב מְדַבֵּר. וְהוּא מֵעִנְיַן הַצַּעַר וְהַמָּצוֹק מִלְּשׁוֹן (ישעיהו מ"ט:כ"ו) וְהַאֲכַלְתִּי אֶת מוֹנַיִךְ אֶת בְּשָׂרָם. וְאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה כָּל הַשְּׁעָרִים נִנְעֲלוּ חוּץ מִשַּׁעֲרֵי אוֹנָאָה. וּבְמָקוֹם שֶׁדִּבֵּר הַכָּתוּב מֵאוֹנָאַת מָמוֹן הִזְכִּיר שָׁם מִקָּח וּמִמְכָּר שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כ"ה:י"ד) וְכִי תִמְכְּרוּ מִמְכָּר לַעֲמִיתֶךָ. וְאָמְרוּ גְּדוֹלָה אוֹנָאַת דְּבָרִים מֵאוֹנָאַת מָמוֹן שֶׁזֶּה בְּגוּפוֹ וְזֶה בְּמָמוֹנוֹ. וְזוֹ נֶאֱמַר בָּהּ (ויקרא כ"ה:י"ז) וְיָרֵאתָ מֵאֱלֹקֶיךָ וְזוֹ לֹא נֶאֱמַר בָּהּ וְיָרֵאתָ.