מוסר על ויקרא ו:י

והנה אז ואכלו את אשר כופר מאחר שהם בקרבתם נקרבים בודאי האכילה זו רוחניות מאוד כרוחניית הסעודה של צדיקים לעתיד לבוא, והוא יותר מיתר אכילת קדשים שאכלו. ודוגמת אכילה זו בקרוב אליה קצת היתה אכילת מנחה, כי זבחי אלהים רוח נשברה (תהלים נא, יט), כל הקרבנות הם הכנעה וביותר המנחה וכמו שכתב רש"י (ויקרא ב, א ד"ה ונפש) מי שדרכו להביא מנחת ענ"י, על כן אכילת המנחה היתה ביותר בדקות מאכילת יתר קדשים. ובזה מתורץ קושייתי שהקשיתי למה מצות אכילה מוזכרת ומוזהרת יותר במנחה, ועל כן היתה באה מצות ולא חמץ המורה על חמץ המנוול, ועל כן מנחת כהן כליל כולה לה' אישה ריח ניחח עוד ביותר. ויצחק אבינו שהוא עצם העבודה עולה לה' תיקן תפילת מנחה במקום מנחה סולת, כי אמר אין עולה בלא מנחה. וזהו הטעם שזאת התפילה נקראת מנחה, ועני מקריב מנחה, ובביאת משיח כתיב (זכריה ט, ט) עני ורוכב על החמור. והיא היתה מצה, וג' פעמים רמוז בה מצה, א' (ויקרא ו, ט) מצות תאכל. ב' (שם י) לא תאפה חמץ. ג' (שם) תאפה חמץ חלקם סופי תיבות מצה רומז על ג' מצות, והם שלשה מצוות שהם ג' על ג' כדפירשתי פסח מצה ומרור. ואינו יוצא בקיום המצוות רק האמירה על גביהן וכמו שאמר רבן גמליאל (פסחים פ"י מ"ה) (מי) [כל] שלא אמר ג' דברים אלו כו', והאמירה על גביהן מרמז על כתר שם טוב העולה על גביהן שהוא יותר הרוחניית כמ"ש, על כן הלכתא רבתי לדיני פסח:

שלא לעשות שירי מנחות חמץ, שנאמר (ויקרא ו, י) לא תאפה חמץ. טעם מצוה זו, דאין קטיגור נעשה סניגור (ר"ה כו, א), אחר שהחטא נגמר על ידו והוא המערער צריך לבערו מראשית עד כלה, ולא לאפותו כדי שלא יתעפש ויעמוד ימים רבים לפוקה ולאבן נגף. ובגמרא (מנחות נה, א) אמרינן, לחייב על האפיה לבדה. לא תאפה חמץ, לא תהיה גרמא דנזקין, שהחמץ הוא המקטרג יתחזק ויתמלא אף וחימה. הכי משמע קצת מדלא קאמר לא תעשה חמץ, וקאמר לא תאפה חמץ, עד כאן לשון הרב הנ"ל:

ומדלא כתיב בהו לאו יתיר, דלא כתיב כל שאור לא תקטירו וכל דבש לא תקטירו, ילפינן דלא לקי אלא חדא אתרווייהו בהדי הדדי. וליכא למימר דכתיב ביה לאו יתיר ברישיה דקרא, דכתיב (ויקרא ב, יא) כל המנחה אשר תקריבו לה' לא תעשה חמץ כי כל שאור וגו'. דהא אותו לאו אצטריך לחייב על כל מעשה יחידי שבמנחה, כדתניא בפסוק הנזכר (שם ו, י) לא תאפה חמץ חלקם, מה תלמוד לומר, והלא כבר נאמר (שם ב, יא) לא תעשה חמץ. לפי שנאמר לא תעשה חמץ, יכול לא יהא חייב אלא אחת על כולם, תלמוד לומר לא תאפה, אפיה בכלל היתה ולמה יצאתה, להקיש אליה מה אפיה מיוחדת שהיא מעשה יחידי וחייבים עליה בפני עצמה, אף אני אביא לישתה ואפייתה וכל מעשה יחידי שבה לאתויי קטוף שהוא מעשה יחידי וחייבים עליה בפני עצמה כו'. נמצא שאין בשאור ודבש כי אם לאו אחד לשניהם יחד, ושניהם נמנים מצוה אחת כיון דלית בהו לאו יתירא: