מוסר על ויקרא ח:ו

ומה שנזכר זה דוקא במנחה צריך ביאור, ועם הביאור שנבאר יתורץ הקושיא שהקשיתי (תחילת דרוש השני ד"ה ויש להקשות) בואכלו את אשר כופר הכהנים אוכלים והבעלים מתכפרים, הלא אהרן האוכל היה הבעל, ומשה רבינו ע"ה הכהן. מבואר בספר עשרה מאמרות במאמר חקור הדין פ"ז מחלק הג' ובפרק י"ח מחלק רביעי, כי אהרן בעצמו הוא ובניו הוקרבו לקרבן ונתקיים (ויקרא א, ב) אדם כי יקריב אדם קרבן לה' מכם ובכם. וזהו שכתוב (ויקרא ח, ו) ויקרב משה את אהרן ואת בניו, ונדב ואביהו בשריפת נשמתם כאיברי העולה וכאימורי החטאת מהיקש דקראי דכתיבי אהדדי (שם י, ב) ותצא אש מלפני ה', ואלעזר ואיתמר כשירי מוקדשין דכתיב (שם יב) הנותרים, ומי יודע מהו ענין הקרבן שהוקרבו אהרן ובניו, ומסתמא הוא ענין דביקות גדול שנתדבקו למעלה אז, ופרחה נשמתן והוחזרו כמו יצחק דנאמר בו (מדרש בראשית נו, יב) אסיקתיה אחתיה. וכן כתוב (ויקרא ט, כב) באהרן וירד מעשות החטאת, והקרבה זו לא תוכל כן להיות כי אם מצד בחירת אהרן הקריב הקריב את עצמו, נמצא הוא הקרבן והוא המקריב, כל זה היה בעת החינוך ואז נתקיים בנפשי' הכהנים אוכלים והבעלים מתכפרים, כי בקרבתם נקרבים ובבחינת בקרבתם הם הכהנים ונגד משה רבינו ע"ה הם הבעלים, נמצא אהרן ובניו הם הכהנים והם הבעלים אז, ומאז נעשה הדין לחק להיות הכהנים אוכלים ובעלים מתכפרים:

ובסוף פרשת צו הזכיר קדושת הכהנים איך שנתקדשו, וכתיב שם (ויקרא ח, ו) ויקרב משה את אהרן ואת בניו, וכן כתיב בציווי (שמות כח, א) ואתה הקרב את אהרן, שמשמעות הדברים ההם שאהרן ובניו היו בעצמם הקרבנות בסוד אדם כי יקריב מכם, ומשה רבינו ע"ה הקריב אותם לגבוה ובזה נסתלק הזרות מהם ונעשו קדושים: