מוסר על ויקרא טז:ב

ועל זה רמז הכתוב (קהלת ט, ח) בכל עת יהיו בגדיך לבנים ושמן על ראשך אל יחסר. כתיב (ויקרא טז, ב) ואל יבא בכל עת אל הקודש, אהרן בבל יבא, אבל משה רבינו ע"ה בכל עת שרצה נכנס לפני ולפנים. וזהו בכל עת יהיו בגדיך לבנים, רומז על משה רבינו ע"ה שהיה בכל עת נכנס לפני ולפנים, זהו משום שחלוק שלו לבן ואין בו זרות. שמן על ראשך, זהו רומז על אהרן שהי' בו זרות וצריך למצוא זיכוך ע"י שמן משחת קודש:

ואח"כ נבדלים בקדושת המאכל מבשר קודש, והוא מעין שנאמר לאדם (בראשית ב, טז) מכל עץ הגן אכל תאכל. אבל הפיגול והנותר והטמא הוא מפרי עץ הדעת אשר אכל. וכשם שהוא נבדל להקדושה, ומלבושיו נבדלים לקדושה, ומאכלו נבדל לקדושה לאכול קדשים, כן נבדל מקום קודש ממקום קודש לתוספת קדושה, הן בענין כלל המשכן, דהיינו חצר, ואוהל מועד, וקודש הקדשים, כן נבדלו עבודת המשכן, דהיינו הקרבנות במזבח החיצון שהוא מזבח העולה, והקטורת שהוא חביב מכל הקרבנות, שהוא הקושר רצון עליון בתחתון, תרגום קשר קטר, ולטעם חיות הנשמה רוחני אינה נהנית אלא מן הריח, ובכן התחזק לקבל שפע האלהי, הוא לפנים במזבח הזהב, לרוב קדושת הגוף אין להקטיר שם אפילו קטורת רק של ציבור ולא של יחיד כי היא קטרת זרה, ואין רשות ליכנס שם לפני ולפנים אפילו אהרן כהן גדול אלא ביום הכפורים, כמו שכתוב (ויקרא טז, ב) ואל יבא בכל עת אל הקודש, ורז"ל אמרו (תו"כ טז, ו) אהרן בבל יבא בכל עת, אבל משה נכנס. והענין כי משה רבינו ע"ה לא היה זר, כי החומר שלו זך קדוש וטהור כמו כתנות או"ר באל"ף, על כן כשנולד נתמלא הבית אורה (סוטה יב, א), אבל אהרן היה בו זרות והוצרך לתיקון שמן משחת קודש, מכל מקום לא הגיע למעלת משה רבינו ע"ה שלא היה בוא זרות:

פָּתַח הַאי טַיְעָא וְאָמַר: יֵשׁ עֵת מִצַּד דִּקְדֻשָּׁה, וְיֵשׁ עֵת מִצַּד סִטְרָא אָחֳרָא. עֵת מִצַּד הַקְּדֻשָּׁה נִקְרָא 'עֵת רָצוֹן', כַּמָּה דְּאַתְּ אָמַר: וַאֲנִי תְּפִלָּתִי לְךָ ה' עֵת רָצוֹן; שֶׁהוּא הַשֵּׁם שֶׁל ה'. וּמִצַּד הַטֻּמְאָה הוּא עֵת פֻּרְעָנִיּוֹת, שֶׁהִיא מִסִּטְרָא דְּלִילִית הָרְשָׁעָה, נָחָשׁ הַקַּדְמוֹנִי, אֲשֶׁר מִמֶּנָּה מִתְעוֹרְרִים גְּזֵרוֹת קָשׁוֹת עַל שׂוֹנְאֵי יִשְׂרָאֵל, וְדָא הוּא עֵת פֻּרְעָנִיּוֹת. וְלָכֵן יִשְׂרָאֵל הֵן מֻזְהָרִין לְהַרְחִיק מִפֶּתַח בֵּיתָהּ שֶׁל לִילִית, מִמֶּנָּה וּמִכָּל עֻבְדִּין בִּישִׁין דְּתַלְיָן בָּהּ וּלְהִתְקָרֵב וְלִדְבֹּק בְּכָל מַאי דְּאֶפְשָׁר בְּהַהוּא עֵת רָצוֹן שֶׁהוּא בִּקְדֻשָּׁה, אֲשֶׁר הַשְּׁכִינָה כּוֹלֶלֶת כְּלַל נִשְׁמוֹתֵיהֶן שֶׁל יִשְׂרָאֵל. וְלָכֵן נִקְרֵאת הַשְּׁכִינָה 'כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל', כַּיָּדוּעַ לְיוֹדְעֵי הַחֵ"ן. וְעַל זֶה הִזְהִירָה הַתּוֹרָה וְאָמְרָה: וְאַל יָבוֹא בְּכָל עֵת אֶל הַקֹּדֶשׁ. רָצָה לוֹמַר, שֶׁהִזְהִירָה הַתּוֹרָה שֶׁיָּבוֹא הַכֹּהֵן אֶל הַקֹּדֶשׁ וּבְמַחֲשֶׁבֶת קֹדֶשׁ, וּבִפְרָט בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים שֶׁהוּא עֵת רָצוֹן, שֶׁהוּא הַיּוֹם שֶׁבּוֹ הָיָה כַּפָּרָה לְיִשְׂרָאֵל עַל חֵטְא הָעֵגֶל, וְנִקְבַּע יוֹם זֶה גַּם כֵּן לִסְלִיחָה וּלְכַפָּרָה לְדוֹרֵי דּוֹרוֹת. וְאָסוּר לְכֹהֵן לִכָּנֵס בְּמַחֲשָׁבָה זָרָה מִסִּטְרָא אָחֳרָא, חָלִילָה.