וְכִפֶּ֣ר עַל־הַקֹּ֗דֶשׁ מִטֻּמְאֹת֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וּמִפִּשְׁעֵיהֶ֖ם לְכָל־חַטֹּאתָ֑ם וְכֵ֤ן יַעֲשֶׂה֙ לְאֹ֣הֶל מוֹעֵ֔ד הַשֹּׁכֵ֣ן אִתָּ֔ם בְּת֖וֹךְ טֻמְאֹתָֽם׃
שני לוחות הברית
ועוד אמרו שם, למדנו חיוב הוידוי למטמא מקדש וקדשיו, מנין אתה מרבה שאר כל המצות. כלומר, שהמקרא הזה בא בפרשת ויקרא במטמא מקדש וקדשיו, מנין אתה מרבה שאר כל המצות. דכתיב דבר אל בני ישראל וגו' והתודו, כלומר שפירוש הכתוב כאלו לא נכתב על דבר מיוחד. ומנין שיש במשמע הזה אף מיתות וכריתות, שנאמר גבי וידוי אהרן באחרי מות (ויקרא ט״ז:ט״ז) לכל חטאתם, ודרשו רז"ל לרבות מצות לא תעשה, וכי יעשו דכתיב כאן לרבות מצות עשה, כלומר אם ביטל מצות עשה שהיה יכול לעשות שחייב להתודות עליה:
שני לוחות הברית
ועתה יש לנו להודיעך כי השכינה מיוחדת לישראל לבד, והיינו דכתיב (שמות כה, ח) ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם. וכתיב (שם כט, מו) אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים לשכני בתוכם. וכתיב (שם כט, מו) ונתתי משכני בתוככם. והסוד כבר הודענוך כי זה הוא היכל ששם ידו"ד שוכן בתוכו, וה' יתברך אמר לישראל קחו לכם משכני שאני שוכן בו ולא אפרד מכם לעולם. ואף על פי שאתם מקבלים טומאה, אין שכינתי נבדלת מכם (ב"ר ז, ט). והיינו דכתיב (ויקרא טז, טז) השוכן אתם בתוך טומאתם (עי' יומא נו, ב). וכשנתן השם יתברך לישראל המתנה הזאת ושרתה שכינה ביניהם, נמצאו כל אוצרות הש"י וגנזיו וחדריו וכל מיני שפע וכל אצילות ברכה נמצאו ביד ישראל, ומסר ביד ישראל מפתחות כל אוצר ואוצר לפתוח ולקבל כל שפע וברכה מאת השכינה. וזהו שנאמר ונתתי משכני בתוככם והתהלכתי בתוככם והייתי לכם לאלהים, וכאלו השכינה משכנו ומשכונו של הקב"ה יתברך ביד ישראל:
שני לוחות הברית
וכשחטאו ישראל לפניו ונחרב הבית, הרי המשכן שלו ממשכנו ביד ישראל ומוליכו עמהם בגלות. והסוד (שמות לח, כא) אלה פקודי המשכן משכן העדות. והיינו דאמרינן (ספרי במדבר לה, לג) חביבין ישראל שבכל מקום שגלו שכינה עמהם. גלו למצרים שכינה עמהם, שנאמר (ש"א ב, כז) הנגלה נגלתי לבית אביך בהיותם במצרים, וכתיב (בראשית מו, ד) אנכי ארד עמך מצרים. גלו לבבל שכינה עמהם, שנאמר (ישעיה מג, יד) למענכם שלחתי בבלה. גלו לעילם שכינה עמהם, שנאמר (ירמיה מט, לח) ושמתי כסאי בעילם. גלו לאדום שכינה עמהם, שנאמר (ישעיה סג, א) מי זה בא מאדום וגו'. וכשהן חוזרין שכינה עמהם, שנאמר (דברים ל, ג) ושב ה' אלהיך את שבותך ורחמך, והשיב לא נאמר, אלא ושב, ואומר (שה"ש ד, ח) אתי מלבנון כלה. ר' מאיר אומר, משל למלך שאמר לעבדו אם תבקשני הריני אצל בני, שנאמר (ויקרא טז, טז) השוכן אתם בתוך טומאתם, ובטמאם את משכני. ואומר (במדבר ה, ג) ולא יטמאו את מחניהם. ואומר (שם לה, לד) ולא תטמא [את] הארץ אשר אתם יושבים בה וכו'. כי אני ה' שוכן בתוך בני ישראל, עד כאן לשונו: