וְסָמַ֨ךְ אַהֲרֹ֜ן אֶת־שְׁתֵּ֣י ידו [יָדָ֗יו] עַ֨ל רֹ֣אשׁ הַשָּׂעִיר֮ הַחַי֒ וְהִתְוַדָּ֣ה עָלָ֗יו אֶת־כָּל־עֲוֺנֹת֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וְאֶת־כָּל־פִּשְׁעֵיהֶ֖ם לְכָל־חַטֹּאתָ֑ם וְנָתַ֤ן אֹתָם֙ עַל־רֹ֣אשׁ הַשָּׂעִ֔יר וְשִׁלַּ֛ח בְּיַד־אִ֥ישׁ עִתִּ֖י הַמִּדְבָּֽרָה׃
שני לוחות הברית
ועל זה מבואר היטב הפסוק (דברים ד, ו) רק עם חכם ונבון, התחיל ואמר (שם ה) ראה למדתי אתכם חקים ומשפטים, כשם שמשפטים בטעם ילמוד סתום מהמפורש לומר בודאי להחקים סוד נעלם. רק עם חכם כי לא דבר רק. ואם רק הוא מכם, כי אין לך רשות להרהר מטעם במופלא ממך אל תדרוש כדפירשתי לעיל. וזהו כשישראל אוחזים בתורה ומשפטים צדיקים אז הללו כל גוים. ועל זה רומז המדרש פרה זו ישראל, אדומה זו ישראל כו', כלומר שישראל מתעלים בד' חלקים ואז חרות מהאומות ומהשטן, ובהיפך אז מונין וצבא תנתן וד' מלכיות כו'. גם בד' אלו ד' חלקים הנ"ל סוד פרה אדומה נעדר לגמרי סוד רשימו שעיר המשתלח קצת יותר בנגלה, עיין בזוהר על איש עתי עונותיו חקקים סוד חקיקה חציבה, סוד נשמות חצובות הוא סוד יבום גלגול נשמות כלאים נגלה לעינים סוד עשיה. ועל זה הפרשה זאת חקת התורה נמצא פרה סוד רשימו חק הקבוע שורש כל התורה, פרה אדומה כו', מדרש הנ"ל פרה טהרת טומאת אדם מת כדפירשתיהגה"הזה לשון הרב ר' מנחם הבבלי סימן קנ"ז קנ"ח קנ"ט, לעשות פרה אדומה כמשפטה, שנאמר (במדבר יט, ט) למי נדה. טעם מצוה זו, לפי יסוד המשנה מהמעלות היתרות הנעשות בפרה היא קדש קדשים, ובהכי מטמא את הטהורים, שמרוב קדושתה ישוב הטהור טמא בגשתו אל הקדש. ור' יוחנן בן גדגדה היה אוכל כל ימיו בטהרת הקדש, והיה מטפחתו כמדרס הזב לגבי חטאת. תדע, דאפילו כהן המשמש על גבי המזבח אינו טהור לחטאת עד שיטבול לשם חטאת. הכי מטמא הטהורים ומטהר הטמאים במי נדה חטאת היא:
קנ"ח, המת מטמא הנוגע והמאהיל עליו, שנאמר (שם יד) אדם כי ימות באהל. טעם מצוה זו, לפי שבהפרד מעל הגוף הודו והדרו דהיינו צורת השכל שהיא הנשמה, נשאר הגוף גרוע, וכראות כחות הטומאה הגוף פנוי מהרוח הקדש, באים לשרות בו כי הם תאיבים להשלמת יצירתם שקדש עליהם היום ונשארו חסרים, ולהכי כל אשר בתוכו יטמא. ומטעם זה שמירת גוף האדם כי ימות באהל:
קנ"ט, להיות מי נדה מטמא לטהור, ומעלין את האדם מן הטומאה, שנאמר (שם יט-כא) וחטאו ביום השביעי. והנוגע במי נדה יטמא עד הערב. טעם מצוה זו, דומיא דמים מכשירים לקבל טומאה ומטהרין בשיעורן, וכשיודעים כחות הטומאה שעתידים לטהר באפרה, מרוב קדושתה מתקרבים אליה, ולהכי הנוגע במי הנדה יטמא עד הערב וחטאו ביום השביעי, עד כאן לשונו:
ואמר הפסוק זאת התורה אדם כי ימות באהל כו', זה לשון הרקנאטי דף קמ"ט, כבר ידעת כי הגוי בעודו בחיים טמא ומטמא בעבור הטומאה השוכן בו, וכשמת נעדר ממנו אותו הרוח, על כן אינו מטמא באהל, כי העיקר אצלינו קברי גוים אינן מטמאין באהל, שנאמר אדם כי ימות, ואין אומות העולם קרוין אדם (ב"מ קיד, א). אבל ישראל הן הפך זה, כי בחייו שורה בקרבו רוח קדושה, וכשמת טמא ומטמא. ויש בזה סוד גדול, כי בראות רוח הטומאה כלי טהור פנוי מהרוח הקדושה אז באה ושורה בו, וכל אשר בתוכו טמא ומטמא. ומטעם זה נהגו לשמור גופי המתים שלא יכנס בקרבם רוח רעה, כי הם תאיבים להשלמת יצירתם, והבן זה מאוד:
מדרש רות, הגוף מן הגוי בחייו טמא ובמותו טהור, למה, בשביל שיתאבד נשמתא דיליה והגוף תשוב אל העפר כשהיה. היהודי בחייו טהור ובמותו טמא, למה, בשביל שנשמתו עולה למקום גבוה, ונשאר נפש הבהמית בגוף. ועל זה נקרא היהודי במותו טמא והגוי טהור, למה הדבר דומה כו', עד כאן לשונו:
זה לשון הרקנאט"י, זאת חקת התורה אשר צוה ה' לאמר, דע כי סוד פרה אדומה נעלם מאוד, ואמרו רז"ל (ב"ר יט, ו) לא נגלה אלא למשה רבינו ע"ה שנאמר ויקחו אליך, לך לבד אני מגלה טעם פרה. ואין כוונת המאמר הזה שלא יהיה נודע מטעם המצוה כלל, רק ענין אחד יש בו שלא נגלה רק למשה רבינו עליו השלום, והוא מה שאמרו רז"ל (יומא יד, א) מזה ומזין עליו טהורין ונוגע טמא, ועל זה אמרו רז"ל (שם) על כולם אמר שלמה אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני. אך בסוד הפרה באדמימותה בתמימותה ובשריפתה בחוץ, וסוד המים הנתנין באפר, וטעם טהרתה את הטמאים, בכולם נבאר טעמם כמו שאמרו רז"ל בספר הזוהר:
וכתב הרב הגדול ז"ל, כי מפני שנעשית בחוץ יראה לאומות העולם כאילו היא נזבחת לשעירים על פני השדה, והאמת שהיא להעביר רוח הטומאה, ושריפתה כריח ניחוח בחוץ. ולכך אמר זאת חקת התורה, כלומר נחקקת מן התורה, והיא תורה שבעל פה, על כן פרה אדומה תמימ"ה:
ספר הזוהר (ח"ב רלז, ב), פרה אדומה תמימה, בגין לאכפייא כל אינון סיטרי מסאבי דלא ישלטון. אמר ליה רבי אבא, והא פרה קדישא איהי דכיא איהי ואמאי. אמר ליה הכי הוא ודאי ואוקמוה כללא דארבע מלכוון הות, דכתיב פרה כמה דאת אמר (הושע ד, טז) כי כפרה סוררה סרר ישראל. אדומה דא מלכות בבל, דכתיב (דניאל ב, לח) אנת הוא רישא די דהבא. תמימה דא מלכות מדי. אשר אין בה מום דא מלכות יון, דאינון קרבין לאורחי מהימנותא. אשר לא עלה עליה עול דא מלכות אדום דלא סליק עול. ורזא דמלה אף על גב דכמה מילין אתייהבו למדרש בקראי, כולא חד:
והבן אומרו על מלכות יון דאינון קרבין לארחי מהימנותא, אמר על הפילוסופים קדומים הנוטים בקצת דבריהם לדברי רז"ל. וגם בזכריה (ו, ג) בארבע מראות אמר עליה, ובמרכבה השלישית סוסים לבנים. והנה טעם היותה אדומה גם נקבה, הרמז למדת הדין. וטעם תמימותה ואשר לא עלה עול, לחלוק כבוד למדת הדין, כענין הנאמר בעגלה ערופה (דברים כא, ג) אשר לא משכה בעול. ונתתם אותה אל אלעזר הכהן וגו', טעם אל אלעזר הכהן, פירש הרב ז"ל להעשות לפניו ואפילו על ידי זר, אבל הסגן יראה מעשיה כדי שתעשה על כוונתו, שלא יחשבו מחשבה רעה באומות העולם והשטן. ובספר הזוהר אמר ובגין כך אתיהבת לסגן ולא לכהנא רבא. וטעם והוציא אותה אל מחוץ למחנה תבין מסוד העזאזל. ולקח אלעזר הכהן מדמה באצבעו והזה אל נוכח פני אהל מועד וגו', כבר פירשתי טעם אלעזר ולא אהרן. וטעם ההזאה הזאת שבע פעמים תבין מסוד זו קצוות, וידוע כי אהל מועד משכן השכינה, המקבל ממדת הדין של מעלה העזה, הנרמזת בדם הפרה האדומה. וטעם ואת עורה ואת בשרה ואת דמה ואת פרשה ישרוף, רמז כי הכל הוא חלק מדת הדין, מנפש ועד בשר יכלה, והכח הנאצלת משם מתפרנסת ממנו. וסוד עץ ארז ואזוב, רמזו מדברינו הרומזים להקב"ה ולכנסת ישראל, כי הארז הגבוה מכל עץ, לא דמה אליו ביופיו, ואגודת האזוב עמו, כטעם האתרוג עם הלולב הוא, והבן זה, עד כאן לשונו::
קנ"ח, המת מטמא הנוגע והמאהיל עליו, שנאמר (שם יד) אדם כי ימות באהל. טעם מצוה זו, לפי שבהפרד מעל הגוף הודו והדרו דהיינו צורת השכל שהיא הנשמה, נשאר הגוף גרוע, וכראות כחות הטומאה הגוף פנוי מהרוח הקדש, באים לשרות בו כי הם תאיבים להשלמת יצירתם שקדש עליהם היום ונשארו חסרים, ולהכי כל אשר בתוכו יטמא. ומטעם זה שמירת גוף האדם כי ימות באהל:
קנ"ט, להיות מי נדה מטמא לטהור, ומעלין את האדם מן הטומאה, שנאמר (שם יט-כא) וחטאו ביום השביעי. והנוגע במי נדה יטמא עד הערב. טעם מצוה זו, דומיא דמים מכשירים לקבל טומאה ומטהרין בשיעורן, וכשיודעים כחות הטומאה שעתידים לטהר באפרה, מרוב קדושתה מתקרבים אליה, ולהכי הנוגע במי הנדה יטמא עד הערב וחטאו ביום השביעי, עד כאן לשונו:
ואמר הפסוק זאת התורה אדם כי ימות באהל כו', זה לשון הרקנאטי דף קמ"ט, כבר ידעת כי הגוי בעודו בחיים טמא ומטמא בעבור הטומאה השוכן בו, וכשמת נעדר ממנו אותו הרוח, על כן אינו מטמא באהל, כי העיקר אצלינו קברי גוים אינן מטמאין באהל, שנאמר אדם כי ימות, ואין אומות העולם קרוין אדם (ב"מ קיד, א). אבל ישראל הן הפך זה, כי בחייו שורה בקרבו רוח קדושה, וכשמת טמא ומטמא. ויש בזה סוד גדול, כי בראות רוח הטומאה כלי טהור פנוי מהרוח הקדושה אז באה ושורה בו, וכל אשר בתוכו טמא ומטמא. ומטעם זה נהגו לשמור גופי המתים שלא יכנס בקרבם רוח רעה, כי הם תאיבים להשלמת יצירתם, והבן זה מאוד:
מדרש רות, הגוף מן הגוי בחייו טמא ובמותו טהור, למה, בשביל שיתאבד נשמתא דיליה והגוף תשוב אל העפר כשהיה. היהודי בחייו טהור ובמותו טמא, למה, בשביל שנשמתו עולה למקום גבוה, ונשאר נפש הבהמית בגוף. ועל זה נקרא היהודי במותו טמא והגוי טהור, למה הדבר דומה כו', עד כאן לשונו:
זה לשון הרקנאט"י, זאת חקת התורה אשר צוה ה' לאמר, דע כי סוד פרה אדומה נעלם מאוד, ואמרו רז"ל (ב"ר יט, ו) לא נגלה אלא למשה רבינו ע"ה שנאמר ויקחו אליך, לך לבד אני מגלה טעם פרה. ואין כוונת המאמר הזה שלא יהיה נודע מטעם המצוה כלל, רק ענין אחד יש בו שלא נגלה רק למשה רבינו עליו השלום, והוא מה שאמרו רז"ל (יומא יד, א) מזה ומזין עליו טהורין ונוגע טמא, ועל זה אמרו רז"ל (שם) על כולם אמר שלמה אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני. אך בסוד הפרה באדמימותה בתמימותה ובשריפתה בחוץ, וסוד המים הנתנין באפר, וטעם טהרתה את הטמאים, בכולם נבאר טעמם כמו שאמרו רז"ל בספר הזוהר:
וכתב הרב הגדול ז"ל, כי מפני שנעשית בחוץ יראה לאומות העולם כאילו היא נזבחת לשעירים על פני השדה, והאמת שהיא להעביר רוח הטומאה, ושריפתה כריח ניחוח בחוץ. ולכך אמר זאת חקת התורה, כלומר נחקקת מן התורה, והיא תורה שבעל פה, על כן פרה אדומה תמימ"ה:
ספר הזוהר (ח"ב רלז, ב), פרה אדומה תמימה, בגין לאכפייא כל אינון סיטרי מסאבי דלא ישלטון. אמר ליה רבי אבא, והא פרה קדישא איהי דכיא איהי ואמאי. אמר ליה הכי הוא ודאי ואוקמוה כללא דארבע מלכוון הות, דכתיב פרה כמה דאת אמר (הושע ד, טז) כי כפרה סוררה סרר ישראל. אדומה דא מלכות בבל, דכתיב (דניאל ב, לח) אנת הוא רישא די דהבא. תמימה דא מלכות מדי. אשר אין בה מום דא מלכות יון, דאינון קרבין לאורחי מהימנותא. אשר לא עלה עליה עול דא מלכות אדום דלא סליק עול. ורזא דמלה אף על גב דכמה מילין אתייהבו למדרש בקראי, כולא חד:
והבן אומרו על מלכות יון דאינון קרבין לארחי מהימנותא, אמר על הפילוסופים קדומים הנוטים בקצת דבריהם לדברי רז"ל. וגם בזכריה (ו, ג) בארבע מראות אמר עליה, ובמרכבה השלישית סוסים לבנים. והנה טעם היותה אדומה גם נקבה, הרמז למדת הדין. וטעם תמימותה ואשר לא עלה עול, לחלוק כבוד למדת הדין, כענין הנאמר בעגלה ערופה (דברים כא, ג) אשר לא משכה בעול. ונתתם אותה אל אלעזר הכהן וגו', טעם אל אלעזר הכהן, פירש הרב ז"ל להעשות לפניו ואפילו על ידי זר, אבל הסגן יראה מעשיה כדי שתעשה על כוונתו, שלא יחשבו מחשבה רעה באומות העולם והשטן. ובספר הזוהר אמר ובגין כך אתיהבת לסגן ולא לכהנא רבא. וטעם והוציא אותה אל מחוץ למחנה תבין מסוד העזאזל. ולקח אלעזר הכהן מדמה באצבעו והזה אל נוכח פני אהל מועד וגו', כבר פירשתי טעם אלעזר ולא אהרן. וטעם ההזאה הזאת שבע פעמים תבין מסוד זו קצוות, וידוע כי אהל מועד משכן השכינה, המקבל ממדת הדין של מעלה העזה, הנרמזת בדם הפרה האדומה. וטעם ואת עורה ואת בשרה ואת דמה ואת פרשה ישרוף, רמז כי הכל הוא חלק מדת הדין, מנפש ועד בשר יכלה, והכח הנאצלת משם מתפרנסת ממנו. וסוד עץ ארז ואזוב, רמזו מדברינו הרומזים להקב"ה ולכנסת ישראל, כי הארז הגבוה מכל עץ, לא דמה אליו ביופיו, ואגודת האזוב עמו, כטעם האתרוג עם הלולב הוא, והבן זה, עד כאן לשונו::