מוסר על ויקרא טז:כב

הט' - ותשליך במצלות ים כל חטאותם - זוֹ מִדָּה טוֹבָה לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁהֲרֵי יִשְׂרָאֵל חָטְאוּ מְסָרָם בְּיַד פַּרְעֹה וְשָׁבוּ בִּתְשׁוּבָה לָמָּה יַעֲנִישׁ פַּרְעֹה וְכֵן סַנְחֵרִיב וְכֵן הָמָן וְדוֹמֵיהֶם אֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִתְנַחֵם בִּלְבַד לוֹמַר שָׁבוּ בִּתְשׁוּבָה אִם כֵּן לֹא יִהְיֶה לָהֶם עוֹד רָעָה אִם כֵּן יִסְתַּלֵּק הָמָן מֵעֲלֵיהֶם אוֹ פַרְעֹה אוֹ סַנְחֵרִיב זֶה לֹא יַסְפִּיק אֶלָּא יָשׁוּב עֲמַל הָמָן עַל רֹאשׁוֹ וְכֵן פַּרְעֹה וְכֵן סַנְחֵרִיב וְהַטַּעַם לְהַנְהָגָה זוֹ הִיא בְּסוֹד (וַיִּקְרָא טז, כב): "וְנָשָׂא הַשָּׂעִיר עָלָיו אֶת כָּל עֲוֹנֹתָם אֶל אֶרֶץ גְּזֵרָה" וּפֵרוּשׁוֹ שֶׁהַשָּׂעִיר נוֹשֵׂא עֲוֹנוֹת מַמָּשׁ, וְזֶה קָשֶׁה מְאֹד וְכִי יִשְׂרָאֵל חָטְאוּ וְהַשָּׂעִיר נוֹשֵׂא. אֶלָּא הַמִּדָּה הִיא כָּךְ הָאָדָם מִתְוַדֶּה וְכַוָּנָתוֹ בַּוִּדּוּי לְקַבֵּל עָלָיו טָהֳרָה כְּעִנְיָן שֶׁאָמַר דָּוִד (תְּהִלִּים נא, ד): "הֶרֶב כַּבְּסֵנִי מֵעֲוֹנִי" וְכֵן הוּא אֲמָרֵנוּ "מְחוֹק בְּרַחֲמֶיךָ הָרַבִּים" אֵינוֹ מִתְפַּלֵּל אֶלָּא שֶׁיִּהְיוּ יִסּוּרִים קַלִּים שֶׁלֹּא יִהְיֶה בָּהֶם בִּטּוּל תּוֹרָה. וְזֶה שֶׁאוֹמְרִים "אֲבָל לֹא עַל יְדֵי יִסּוּרִים רָעִים" וְכָךְ הוּא מְכַוֵּן בִּהְיוֹתוֹ אוֹמֵר "וְאַתָּה צַדִּיק עַל כָּל הַבָּא עָלַי" מַמָּשׁ הוּא מְקַבֵּל יִסּוּרִים בְּסֵבֶר פָּנִים יָפוֹת לְהִתְכַּפֵּר מִפְּנֵי שֶׁיֵּשׁ עֲוֹנוֹת שֶׁיִּסּוּרִים מְמָרְקִים אוֹ מִיתָה מְמָרֶקֶת. וְכָךְ הִיא הַמִּדָּה מִיַּד שֶׁזֶּה מִתְוַדֶּה בִּתְפִלָּתוֹ וּפֵרְשׁוּ בַּזֹּהַר בְּפָרָשַׁת פְּקוּדֵי (דַּף רסב:) שֶׁהוּא חֵלֶק סמא"ל כְּעֵין הַשָּׂעִיר, מַהוּ חֶלְקוֹ שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא גּוֹזֵר עָלָיו יִסּוּרִים וּמִיַּד מִזְדַּמֵּן שָׁם סמא"ל וְהוֹלֵךְ וְגוֹבֶה חוֹבוֹ וַהֲרֵי נוֹשֵׂא הַשָּׂעִיר הָעֲוֹנוֹת שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נוֹתֵן לוֹ רְשׁוּת לִגְבּוֹת חוֹבוֹ וְיִשְׂרָאֵל מִתְטַהֲרִים וְהִנֵּה הַכֹּל יִתְגַּלְגֵּל עַל סמא"ל, וְהַטַּעַם שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא גָּזַר עַל עוֹלָמוֹ שֶׁכָּל מִי שֶׁיַּעֲשֶׂה כֵן יִתְבַּטֵּל, וְזֶה טַעַם "וְאֶת הַבְּהֵמָה תַּהֲרֹגוּ" (וַיִּקְרָא כ, טו) וְכֵן הָאֶבֶן שֶׁל מִצְוַת הַנִּסְקָלִין וְהַסַּיִף שֶׁל מִצְוַת הַנֶּהֱרָגִין טְעוּנִין קְבוּרָה (סַנְהֶדְרִין מה:) לְבַטֵּל מְצִיאוּתָם וְכֹחָם אַחַר שֶׁיִּגְמֹר דִּינָם.

וסוד בכור תם, הוא סוד ישראל קדושים נקראים (שמות ד, כב) בני בכורי ישראל, והם עדה השלימה ונקראים צאן מרעיתי, על כן אינו נאכל אלא לכהנים. וסוד אכילת קדשים בנפל בהם מומין נפדו, כי ישראל קדושים, וישראל נקראים אדם, והוא היה קודש. אח"כ נפל בו מום לאחר שחטא ונתלבש בכתנות עור, אבל יש לו פדיון בסוד (ישעיה מג, ד) ואתן אדם תחתיך. וזהו היה סוד עזאזל ונשא עונותם, ודרשו רז"ל עונות תם, שהם חלים על ראשו ועל עמו. אבל נצטוינו שלא נעשה מום בקדשים כדי לאכלם, כי אז הוא מטיל מום בקדשים בבחירתו. גם איסור עבודה וגזיזה בקדשים, כי אף שברי לוחות קדושים הם:

כד אתא ר' שמעון, אתא ושאיל מלה כמלקדמין. א"ל הא שאלתא דא אתאמרא, ה' מסיני בא, כמה דאת אמר (שמות יט, ט) הנה אנכי בא אליך בעב הענן, ומסיני בא ואתגלי עלייהו. וזרח משעיר למו, ממה דאמרו בני שעיר דלא בעאן לקבלא, מהאי אנהר לון לישראל ואוסיף עלייהו נהורא וחביבו סגיא, אוף הכי הופיע ואנהר לישראל מהר פארן ממה דאמרו בני פארן דלא בעו לקבלא, מהאי אוסיפו ישראל חביבו ונהירו יתיר כדקא יאות. וממה דשאלת על ידי דמאן אתגלי עלייהו, תא חזי רזא עלאה איהו ואתגלי מלה על ידן, אורייתא נפקת מרזא עלאה קדישא דמלכא סתימא, כד מטא לגבי דרועא שמאלא חמא קב"ה בההוא דרועא דמא בישא דהוו מתרבי תמן, אמר אצטריך לי לבררא וללבנא דרועא דא. ואי לא, ימאיך ההוא דמא בישא דיפנים כלא, אבל אצטריך לבררא מהכא כל פגימו. מה עבד, קרא לסמאל ואתא קמיה, ואמר ליה, תיבעי אורייתא די לי. אמר, מה כתיב בה. אמר ליה, לא תרצח. דליג קב"ה לאתר דאצטרך, אמר, ח"ו אורייתא דא דילך היא ודילך יהא לא בעינא אורייתא דא. אתיב ואתחנן קמיה, אמר מאריה אי את יהבת לי כל שלטנו דילי אתעבר, דהא שלטנו דילי על קטולא איהו וקרבין לא יהון, ושלטנו דילי על ככבא דמאדים א"ה כלא אתבטל מעלמא, מארי דעלמא טול אורייתך ולא יהא חולקא ואחסנא לי בה. אבל אי ניחא קמך, הא עמא בנוי דיעקב לון אתחזי. ואיהו חשיב, דהא דלטורא אמר עלייהו, ודא הוא וזרח משעיר למו, משעיר ממש נפק נהורא לון לישראל. אמר סמא"ל, ודאי אי בנוי דיעקב יקבלון דא, יתעברון מעלמא ולא ישלטון לעלמין. אתיב ליה זמנין ואמר, לא יכילנא דאנת בוכרא ולך אתחזי. אמר ליה, הא לית בכירותא דילי, והא אזדבון ליה ואנא אודיתי. אמר ליה, הואיל ולא בעית למהוי לך בה חולקא, אתעבר מינה בכלא אמר יאות. אמר ליה, הואיל וכך, הב לי עיטא איך אעביד דיקבלון לה בנוי דיעקב דאת אמר. אמר ליה, מאריה דעלמא, אצטריך לשחדא לון, טול נהורא מנהירו דחילי שמי' והב עלייהו ובדא יקבלון לה, והא דילי יהא בקדמיתא. אפשיט מניה נהירו דחפיא עליה, ויהב ליה למיהב לון לישראל. הה"ד וזרח משעיר למו, משעיר ממש, דא סמא"ל דכתיב (ויקרא טז, כב) ונשא השעיר עליו. למו, לישראל: