מוסר על ויקרא יט:ח

וזה לשונו בחלק לא תעשה סימן ק"ך. שלא לאכול נותר, שנאמר (ויקרא יט, ח) ואכליו עונו ישא. טעם מצוה זו, לפי שהחטא הנעשה באותו יום מקטרג עליו הוא והממונה על אותו יום, ולכן משנתקלקלה סעודתו רע בעיניו, כל שכן אם יאכלו סעודתו אחרים, ולהכי לאכליו העון יקטרג ויטעון (הגה"ה, הוא הנושא בו והתובעו) על כתיפו משא כבידה, כי נהנה מתשורת אחרים. זהו שכתוב ואוכליו עונו ישא:

גם יליף שם לברך. שיכור אל יברך (עירובין סד, א). וענין הברכה כי בזה נגאל הגלגול שבו, עיין בלקוטי תשובה דהאר"י שסידר הרמ"ע נר"ו הבעלים אוכלים והכהנים מתכפרים (עי' בפסחים נט, ב), חלולים בשופריה מצד הילולים דהיינו הברכה. וזה נרמז בריש הפ' (ויקרא יט, כו) לא תאכלו על הדם, כי הדם הוא הנפש, והבן. וכמו כן (שם ח) ואוכליו עונו ישא, הן כל יפעל וגו' פעמים ושלש (איוב לג, כט), וזהו והנותר גו' לרצונכם כהא דתנן (אבות א, יד) אם אין אני לי מי לי וכשאני לעצמי מה אני, הרמז על דרך שפירשו במקום אחר האומר אחטא כי הלא אשוב בגלגול ואהיה מתוקן, זה אינו כלום כי אין מספיק כמו שכתב הפרדס בשער הנשמה מה שעושה חבירו אין מגיע לו אלא תועלת מעט. וזהו אם אין בעצמי לי מי לי, כי לא יספיק, אבל כשאני לעצמי מה אני, על דרך (תהלים לא, כ) מה רב טובך לשון ריבוי, כלומר מה מאוד חשוב אני, וזהו סוד (ויקרא יט, ה) לרצונכם: