מוסר על ויקרא יט:כג

חביבין ישראל שמקיימין את המצות, מה שלא היה יכול לקיימן אדם הראשון, שהיה ראשית של כל הנבראים מבני אדם, והיה הב"ה מפרנסו בכבודו, והיה חכם גדול וחכמתו מגעת מסוף העולם ועד סופו, שנא' (תהלים קלט, ה) אחור וקדם צרתני וגו', ולא היה לו שום אונס מלעכבו מלקיים את המצות, ואפי' הכי לא יכול לקיים אפי' מצוה אחת. כדגרסי' בבר"ר ויאמר ה' אלהים הן האדם היה כאחד ממנו וגו', א"ר יהושע, כשבראו בראו במדת הדין ובמדת רחמים וכשטרדו טרדו במדת הדין ובמדת רחמים. הן האדם לא יכול לעמוד בצוויו שעה אחת. דרש ר' יהודה בן פדיה, מי יגלה עפר מעיניך, אדם הראשון, שלא יכולת לעמוד בצוויך שעה אחת, והרי בניך ממתינין לערלה שלש שנים, שנא' (ויקרא יט, כג) שלש שנים יהי לכם ערלים לא יאכל. אמ' הב"ה, אדם הראשון יציר כפי, נתתי לו שבע מצות ולא היה יכול לעמוד בהן, והיאך אני נותן לו מאתים וארבעים ושמונה מצות עשה ושלוש מאות וששים וחמשה מצות לא תעשה, לאדם איני נותן אבל לבניו אני נותן, הה"ד זה ספר תולדות אדם. וגרסי' במדרש השכם א"ר שמעון בן אלעזר, מה אם בשבע מצות לא יכלו אומות העולם לעמוד, היאך יעמדו על התורה כלה. משל למלך שמינה לו שני אפטרופין, אחד על אוצר של תבן ואחד על אוצר של כסף וזהב. אותו שנתמנה על התבן נחשד, והיה מתרעם על שלא נתמנה על הכסף והזהב. אמרו לו, ריקה, על התבן לא היה לך אמנה, על כסף וזהב תהיה לך אמנה. והלא דברים קל וחומר, ומה אם בשבע מצות לא יכלו לעמוד, בתרי"ג מצות על אחת כמה וכמה.

שָׁלֹשׁ שָׁנִים יִהְיֶה לָכֶם עֲרֵלִים לֹא יֵאָכֵל (ויקרא י"ט:כ"ג). הָעָרְלָה נוֹהֶגֶת בְּחוּצָה לָאָרֶץ וַאֲסוּרָה בַּהֲנָאָה. וְכָל אֲשֶׁר יֵאָסֵר בַּהֲנָאָה אָסוּר לְתִתּוֹ בְּמַתָּנָה לְגוֹי. וְעַל כֵּן הֻצְרַךְ הַכָּתוּב לְהַתִּיר לָתֵת נְבֵלָה לְנָכְרִי לְהוֹדִיעַ כִּי מֻתֶּרֶת הִיא בַּהֲנָאָה, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים י"ד:כ"א): לֹא תֹאכְלוּ כָל נְבֵלָה, לַגֵּר אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ תִּתְּנֶנָּה וַאֲכָלָהּ. וְהַנּוֹתֵן לְגוֹי עָרְלָה אוֹ חָמֵץ בַּפֶּסַח אוֹ בָּשָׂר שֶׁנִּתְבַּשֵּׁל בְּחָלָב – לוֹקֶה. וְכֵן אִם יִתֵּן מֵהֶן לִפְנֵי כֶּלֶב שֶׁמְּזוֹנוֹתָיו עָלָיו. וּמִצְוַת עָרְלָה וְכִלְאֵי הַכֶּרֶם בֵּין בָּאָרֶץ בֵּין בְּחוּצָה לָאָרֶץ לִשְׂרֹף אוֹתָם בָּאֵשׁ. וְאִם יֵשׁ לְגוֹי אִילַן עָרְלָה, אָסוּר לְיִשְׂרָאֵל לִלְקֹט מִמֶּנּוּ פֵּרוֹת לְצֹרֶךְ הַגּוֹי אֲפִלּוּ בְּחִנָּם, לְפִי שֶׁהוּא נֶהֱנֶה בָּזֶה שֶׁיַּחְזִיק לוֹ הַגּוֹי טוֹבָה, וְכֵן אָסוּר לְיִשְׂרָאֵל לְהַשְׁקוֹת לַגּוֹי מִיֵּינוֹ שֶׁל גּוֹי עַצְמוֹ בֵּין בְּשָׂכָר בֵּין בְּחִנָּם. וְכֶרֶם רְבָעִי אָסוּר בַּהֲנָאָה בְּלֹא פִּדְיוֹן, וְאֵין פּוֹדִים אוֹתוֹ עַד שֶׁיָּבוֹאוּ פֵּרוֹתָיו לְעוֹנַת הַמַּעַשְׂרוֹת. וְאֵימָתַי עוֹנַת הַמַּעַשְׂרוֹת, מִשֶּׁנִּגְמְרוּ פֵּרוֹתֵיהֶן, כָּעִנְיָן שֶׁשָּׁנוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה: מֵאֵימָתַי הַפֵּרוֹת חַיָּבִים בְּמַעֲשֵׂר.

שלא לאכול פירות ערלה, שנאמר (ויקרא יט, כג) ג' שנים יהיו לכם ערלים לא יאכל. טעם מצוה זו, לפי שכל הג' שנים הראשונים כחות הטומאה שולטות באילן ונקראו ערלים, והנהנה מהפירות הנולדים מהכח ההיא כאלו נהנה מכח הטומאה הנקרא ערלה, כי הם חלקם וגורלם, וצריך להסירם ולגרשם מכרם ה' צבאות. ואחר הג' שנים חל על האילן קדושה וטהרה. ואל תתמה על זה, שכל ג' שנים הראשונים בתוליה חוזרת, לכך ג' שנים יהיו לכם ערלים (הג"ה, ג' דוקא חוזרים אחר ג' אינם חוזרים, מכאן הראייה שאין קיום אפילו בפועל הנעשה באדם תוך ג' שנים, כל שכן באילן. כי הדברים של טומאה אין להם קיום והעמדה, כולם מקרה בלתי טהור):