מִפְּנֵ֤י שֵׂיבָה֙ תָּק֔וּם וְהָדַרְתָּ֖ פְּנֵ֣י זָקֵ֑ן וְיָרֵ֥אתָ מֵּאֱלֹהֶ֖יךָ אֲנִ֥י יְהוָֽה׃ (פ)
מנורת המאור
הלכות אתרוג והדס וערבה. ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר כפות תמרים וענף עץ עבות וערבי נחל ושמחתם לפני ה' אלהיכם שבעת ימים. גרסי' בפסיקתא, פרי עץ הדר, זה הב"ה, דכתי' (תהלים קד, א) אלהי גדלת מאד הוד והדר לבשת, כפות תמרים, זה הב"ה, דכתי' (תהלים צב, יג) צדיק כתמר יפרח, וענף עץ עבות, זה הב"ה, דכתי' (זכריה א, ח) והוא עומד בין ההדסים אשר במצולה, וערבי נחל, זה הב"ה, דכתי' (תהלים סח, ה) סולו לרוכב בערבות ביה שמו ועלזו לפניו. ד"א פרי עץ הדר, זה אבינו אברהם שהדרו הב"ה בשיבה טובה, דכתי' (בראשית כד, א) ואברהם זקן בא בימים, כפות תמרים, זה אבינו יצחק, שהיה כפות ועקוד על גבי המזבח, וענף עץ עבות, זה אבינו יעקב ע"ה. מה הדס זה רחוש וחזוק בעלים, כך יעקב אבינו ע"ה רחוש וחזוק בבנים. וערבי נחל, זה יוסף. מה ערבה זו כמושה [ו]יבשה בפני שלשת המינין, כך מת יוסף לפני אחיו. ד"א פרי עץ הדר, זו אמנו שרה, שהדרה הב"ה בשיבה טובה, שנא' (בראשית יח, יא) ואברהם ושרה זקנים. כפות תמרים, זו אמנו רבקה. מה תמרה זו יש בה אוכל ויש בה קוצים, כך העמידה רבקה צדיק ורשע. וענף עץ עבות, זו אמנו לאה. מה הדס זה רחוש בעלים, כך היתה לאה רחושה בבנים. וערבי נחל, זו אמנו רחל. מה ערבה זו כמושה לפני שלשת המינין, כך מתה רחל לפני אחותה. ד"א פרי עץ הדר, זו סנהדרין גדולה של ישראל, שהידרה הב"ה בשיבה טובה, שנא' (ויקרא יט, לב) מפני שיבה תקום והדרת פני זקן. כפות תמרים, אלו תלמידי חכמים, שהן כופין את עצמן ללמוד תורה אלו מאלו. וענף עץ עבות, אלו שלש שורות של תלמידי חכמים שיושבים לפני סנהדרין. וערבי נחל, אלו שני סופרי דינין שיושבין לפני סנהדרין, אחד מימין ואחד משמאל. ד"א פרי עץ הדר, אלו ישראל. מה אתרוג זה יש בו ריח ויש בו אוכל, כך הם ישראל, יש בהם בני אדם בעלי תורה ומעשים טובים. כפות תמרים, אלו ישראל. מה תמרה זו יש בה אוכל ואין בה ריח, כך הם ישראל, יש בהם בני אדם בעלי תורה ואין בהם מעשים טובים. וענף עץ עבות, אלו ישראל. מה הדס זה יש בו ריח ואין בו אוכל, כך הם ישראל, יש בהם בני אדם שיש בהם מעשים טובים ואין בהם תורה. וערבי נחל, אלו ישראל. מה הערבה הזו אין בה טעם ולא ריח, כך הם ישראל, יש בהן בני אדם שאין בהם לא תורה ולא מעשים טובים. אמ' הב"ה, לאבדן אי איפשר, אלא יעשו כולם אגודה אחת והן מכפרין אלו על אלו.
שערי תשובה
וְקִיּוּם מִצְוַת עֲשֵׂה נִקְרָא יִרְאַת שָׁמַיִם כְּמוֹ הַזְּהִירוּת בְּמִצְוַת לֹא תַעֲשֶׂה. שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא י"ט:ל"ב) מִפְּנֵי שֵׂיבָה תָּקוּם וְהָדַרְתָּ פְּנֵי זָקֵן וְיָרֵאתָ מֵּאֱלֹקֶיךָ אֲנִי ה'. וְנֶאֱמַר (תהילים ל"ד:ט"ו) יִרְאַת ה' אֲלַמֶּדְכֶם. וְנֶאֱמַר אַחֲרָיו סוּר מֵרָע וַעֲשֵׂה טוֹב בַּקֵּשׁ שָׁלוֹם וְרָדְפֵהוּ. לָמַדְנוּ מִזֶּה כִּי מִי שֶׁאֵינוֹ עוֹסֵק בַּעֲשִׂיַּת הַטּוֹב וּבַקָּשַׁת שָׁלוֹם הֵפֵר יִרְאַת שָׁמַיִם. וְהוּא מִן הָרְשָׁעִים. כִּי לֹא יָרֵא אֱלֹקִים, שֶׁנֶּאֱמַר (קהלת ח':י"ג) וְטוֹב לֹא יִהְיֶה לָרָשָׁע וְלֹא יַאֲרִיךְ יָמִים כַּצֵּל אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ יָרֵא מִלִּפְנֵי אֱלֹקִים.
שני לוחות הברית
ועתה אשיב על ד' כתות הנ"ל. על כת ראשונה שאין בהם דעת ותבונה לומר לכשאפנה אשנה, ומתוך כך עושים עבירות ושונה, אענה להם מענה. ומתחילה אקדים דברי אבא מורי זלה"ה בספר עמק ברכה וזה לשונו (דף ע"ט ע"א עד סוף דף פ"א ע"ב), אמר ירמי' הנביא ע"ה (איכה ג, כז), טוב לגבר כי ישא עול בנעוריו. ירצה, כי יסבול עול התורה והמצות בנעוריו שיש בו כח לעשות, כמו שאמר שלמה המלך ע"ה (עי' קהלת יב, א) וזכור את בוראך בימי בחרותיך עד אשר לא יבואו ימי הזקנה. וכן אמרו חכמי התלמוד ז"ל (בפ"ק דע"ז (יט, א)) אשרי איש וגומר (תהלים קיב, א), אשרי איש ולא אשרי אשה. אמר רב עמרם אמר רב, אשרי מי שעושה תשובה כשהוא איש. ריב"ל אומר, אשרי מי שמתגבר על יצרו כאיש. ופירש רש"י, כשהוא איש, כשהוא בחור בכחו, כלומר שמהר להכיר את בוראו קודם ימי הזקנה כאיש גבור, עד כאן לשונו. והחילוק שבין ריב"ל לרב הוא זה, לריב"ל אפילו זקן שעושה תשובה ומתגבר כאיש שהוא בחור, אשריו. ולרב דוקא כשהוא בחור, והטעם כי ראוי שהחוטא עצמו ישוב, והזקן כאלו הוא איש אחר וק"ל. (עיין לעיל בפנים בסימן ס"ג בכוונת דיני השופר בכוונה הראשונה, כתוב בפנים דריב"ל לא בא לחלוק על דברי רב אלא לפרש דבריו בא כאן). וכתב בעל ראשית חכמה בשם הזוהר (רעיא מהימנא ח"ג רכז, א) על פסוק (ויקרא יט, לב) מפני שיבה תקום, קודם שיבה דידך וכו'. ר"ל קודם השיבה בהיותך נער תקום לעסוק בתורה ולהיותך איש, ובזה והדרת פני זקן, דכתיב גם כי יזקין לא יסור ממנה כו' (משלי כב, ו). כתוב בספר חסידים בסימן ז' וזה לשונו, וזכור בוראך בימי בחרותיך גם כי יזקין לא יסור ממנה, כי תשובת הזקן כאשר זקן ובטלה החמדה ולא יכול עוד, דומה לאדם שמדבר לשון הרע וכלתה לשונו ולא דבר יותר. אבל אדם בעודו בכחו וגבורתו, ויצרו מתגבר עליו והרי הוא כובשו, הרי זה התשובה המשובחת וגבורה עושה על אשר כופה את יצרו העז והקשה. ועל זה נאמר (שם טז, לב) ומושל ברוחו מלוכד עיר, ועל כל דבר שקשה לו לאדם ועושהו שכרו הרבה מאוד, עד כאן לשונו: