מוסר על ויקרא כא:י

וזהו שסיים בן זומא לאחר שהזכיר שלמויות חכם גבור עשיר, אמר איזה מכובד המכבד את הבריות, כי כמו שמחויב אתה לצאת ידי שמים, ג"כ אתה מחויב לצאת ידי הבריות, ושניהם שוין לטובה. ואלו הג' חכם גבור ועשיר הם השלימויות הצריכין להיות בנביא כמו שאמרו רז"ל (נדרים לח, א) אין הנבואה שורה אלא על חכם גבור ועשיר, וכולן ממשה. אבל צריכין להיות מדוגמת משה, שאל יתהלל חכם בחכמתו וגבור בגבורתו ועשיר בעשרו, רק יהיה בו מדת ענוה וישכיל וידע כי מאתו יתברך החכמה ולו הכח והגבורה והעושר, וכן מצינו במשה רבינו ע"ה מדת ענוה יותר מכל אדם שבעולם. וכן צריך המנהיג האמתי להיות שלם עם ג' אלה, טוב עם אלקים ועם אנשים. דהיינו בין אדם למקום, ובין אדם לחבירו כמו שכתבנו, כדתניא (שם סב, א) ולאהבה את ה' אלקיך ולדבקה בו (דברים יא, כב), שלא יאמר אדם אקרא כדי שיקראוני חכם, אשנה כדי שיקראוני רבי, אשנה כדי שאהיה זקן ואשב בישיבה, אלא למוד מאהבה וסוף הכבוד לבוא. פרט ג' דברים הנ"ל בכאן שלא יקראוהו חכם, הוא כפשוטו שלא יתהלל חכם בחכמתו. שלא על מנת שיקראוהו רבי, רומז על מנת להתעשר, על דרך שדרשו רז"ל (תו"כ כא) הכהן הגדול מאחיו (ויקרא כא, י) גדליהו משל אחיו, מעשה בפנחס הסתת כו', ותרגום של הגדול הוא דאתרבי, על כן על מנת שיקרא רבי רומז על מנת להתעשר, על מנת שאהיה זקן ויושב בישיבה זה רומז על הגבורה, רצה לומר למען יהיה בעל כח לפסוע על ראש עם לתת לאיש כרצונו:

ובדבר זה יתיישב מה שכתב רש"י בפרק סדר תעניות אלו (תענית) ריש דף כ"א (א) וזה לשונו, מלך ר' יוחנן מינהו ראש ישיבה, מנהג הוא מי שהוא ראש ישיבה היו מגדלין אותו משלהם ומעשירין אותו, כדאמרינן גבי כהן גדול בסיפרא וביומא (יח, א), והכהן הגדול מאחיו (ויקרא כא, י), גדלהו משל אחיו, עד כאן לשונו. וכבר הקדמתי שהמקבל יהיה תורתו לשם שמים, וגם הנותן יתן לשם שמים ורחמנא לבא בעי. ומכל מקום החיוב על המקבל ללמוד ביתר שאת ויתר עוז, לא יפסוק פומיה מגירסא יומם ולילה ממש ללמוד וללמד לשמור ולעשות ולקיים: