מוסר על ויקרא כא:יב

ומן המקדש לא יצא (ויקרא כא, יב). כל אדם יעשה את עצמו עבד לה', לקדש עצמו בכל הקדושות להיות כמו כהן גדול לעבוד עבודה הפנימיית, ויתבודד במקום התבודדות וכל אדם לא יהיה באהל הזה, וידבק את עצמו בהש"י ומן המקדש לא יצא. ויראה שלא יהיה בו שום מום עבירה, כי אדם כי יקריב מכם כתיב (שם א, ב), והוא בעצמו קרבן לידו"ד כמו שכתוב (שם ב, א) ונפש כי תקריב. על כן מום לא יהיה בו ואז קדוש הוא לה':

אמנם כגון דא צריך לאודועי ג"כ, כי ענין קביעות מקום תמצא בכל הקדושות. כאן בקדושות שבת הוקבע מקום הן להוצאה הן ליציאה, למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה, ואלו ואלו דברי אלהים חיים. ובקדושת המקדש הוקבע עבודת פנים, ועבודת חוץ, ונאמר (ויקרא כא, יב) ומן המקדש לא יצא. וכן בלימוד קדושת התורה אמרו רז"ל (ברכות ז, ב) כל הקובע מקום לתורתו, אויביו נופלים תחתיו. וכן בקדושת ברכות התפלה אמרו (שם ו, ב), כל הקובע מקום לתפלתו כו'. והטעם בכולם, כי סביב הקדושות סביב רשעים יתהלכון, דהיינו הקליפות המבדילין בעוונותינו, וקביעות מקום הוא יחוד שמתייחד עם הקדושה פנימה ולא יראה חוצה, כי כל כבודה פנימה:

ונודע כי כהן לוי וישראל הם חסד גבורה תפארת כמו שכתבו כל המקובלים, וזהו ענין בנזיר באה המצוה (במדבר ו, ה) ותער לא יעבור על ראשו, ובלוים הוא להיפך (שם ח, ז) והעבירו תער על כל בשרם. הנה הנזיר אמרה תורה (שם ו, ז) נזר עליו כמו הכהן (ויקרא כא, יב) נזר עליו, ואסור לטמא ג"כ למתים. והכהן הוא מצד החסד, ממילא הנזיר גם כן כחותיו מצד החסד. ושערותיו רומזים לצינורות עליונות ולכחות אלהיות הנאצלות ממדת החסד, ולפיכך אסור להשחיתן. אבל הלוי הוא מצד הגבורה, כחות הדין אשר הם מתעוררים למטה כחות החצונים, על כן באה המצוה להיפך להשחית בתער ולכלות הקוצים מן הכרם, כי צריך לבער כחות הטומאה שלא ישלטו. הרי כהן לוי ישראל הם גם כן חס"ד וגבור"ה תפאר"ת: