מוסר על ויקרא כא:כג

עַל כֵּן רְאֵה כַּמָּה גָּדוֹל כֹּחַ שֶׁל חַזָּן, שֶׁהוּא כּוֹלֵל שְׁלשָׁה שֵׁמוֹת יַחַד יִחוּד גָּמוּר, מַה שֶּׁאֵין כֵּן כְּשֶׁחַזָּן הוּא קַל בְּדַעְתּוֹ, וְאֵינוֹ מְכַוֵּן לִבּוֹ לִתְפִלָּה בְּכַוָּנָה לְהוֹצִיא הַצִּבּוּר כָּרָאוּי, אֲזַי הוּא פּוֹגֵם בִּשְׁלשָׁה שֵׁמוֹת הַקְּדוֹשִׁים הַלָּלוּ, וְאָז הוּא מֵטִיל מוּם בַּקֳּדָשִׁים, כִּי תְּפִלָּה עַכְשָׁו בִּזְמַן הַזֶּה — בִּמְקוֹם קָרְבָּן קָדוֹשׁ. וְזֶה סוֹד מָצָאתִי כָּתוּב בְּשֵׁם קַדְמוֹנֵינוּ, רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה, כִּי פָּסוּק: שׁוּבִי נַפְשִׁי לִמְנוּחָיְכִי כִּי ה' גָּמַל עָלָיְכִי וְכוּ' — יֵשׁ שֵׁם גָּדוֹל הַנִּקְרָא מוּם, כַּנִּרְשָׁם לְיוֹדְעֵי חֵן, וְהַמְחַסֵּר — יֶחְסַר לוֹ מְנוּחָה בָּעוֹלָם הַבָּא. וְכֵן "יוֹצֵר מְשָׁרְתִים, וַאֲשֶׁר מְשָׁרְתָיו" — הוּא רָאשֵׁי תֵּבוֹת מוּם. וְסִימָנָךְ: "כִּי מוּם בּוֹ — פִּגּוּל הוּא, לֹא יֵרָצֶה לְקָרְבָּן לַה'", וּתְפִלָּה עַכְשָׁו בִּמְקוֹם קָרְבָּן. עַל כֵּן כָּל הַמַּבְלִיעִים בִּתְפִלָּתָן הֵן בִּכְלָל אֵלּוּ הַמְּטִילִין מוּם בָּקֳדָשִׁים.

הנה שמעון הזה כתב רשב"ץ והביאו מדרש שמואל שהוא רבן שמעון הנהרג בקדושת ה', ואלו הקדושים מתקדשים גם גופתם. והנה מצינו על ב' דרכים ענין קדושת הגוף. דרך א' כגון רבי עקיבא וחביריו ורבן שמעון הזה. וזו הקדושה היא בחינת (ויקרא יא, מד) והייתם קדושים. דרך ב' (שם כא, כג) אני ה' מקדשם, כגון חנוך ואליהו. וכן בכאן נדב ואביהו שריפת נפש וגוף קיים. על כן אני אומר, שגופתם נתקדש מכח שמיתתם היה ברוב דביקות ונתקדש גם הגוף, אמר לא מצאתי לגוף טוב אלא שתיקה כמו שנאמר בר' עקיבא שתוק כך עלה במחשבה. ואח"כ מפרש ואזיל זה המאמר דשתוק כו', שרצה לומר כי כך עלה במחשבתו שהיה אומר תמיד (דברים ו, ה) בכל לבבך ובכל נפשך אפילו נוטל נפשך והיה אומר (ברכות סא, ב) מתי יבא לידי ואקיימנה, והקב"ה מצרף מחשבה טובה למעשה (קידושין מ, א) רצה לומר שמסייע לו שיבא לידי מעשה. וזהו לא המדרש עיקר, שדרש בכל נפשך כו' אלא המחשבה שצירף הקב"ה למעשה: