מוסר על ויקרא כו:כח

ה' בצר פקדוך צקון לחש מוסרך למו (ישעיה כו). אמר ישעיה ע"ה כי כשישראל הם בצרה הם פוקדים אותך בצום ובתפלה, שהרי בידוע כי מיום היית ישראל בגלות הם סבולי חלי הצרות יותר מכל אומה, ודרשו רז"ל כשהרב נכנס לבית המדרש ורצועה בידו מי דואג מי שדרכו ללקות כך ישראל מורגלים בצרות מדי היותם גולים בארצות ועליהם לידאג יותר משאר האומות כשרואין הצרות מתפשטות בעולם וכ"ש אם רואים אותם נמשכית עדיהן ומתפשטות בם, ועל זה אמר הכתוב (תהלים כא) יענך ה' ביום צרה וגו', אין לך צדיק בעולם שעברו עליו צרות רבות כיעקב. צרת עשו. צרת לבן. צרת רחל. צרת דינה. צרת יוסף. ולכך הזכיר יעקב יותר משאר האבות. ובפירוש אמרו ז"ל אין הקב"ה מרעיש את עולמו אלא בשביל ישראל. והטעם בזה כדי שיכופו לבם לתשובה ויתפללו לפניו. ועוד מפורש אין פורענות באה לעולם אלא בשביל ישראל שנאמר (צפניה ג) הכרתי גוים נשמו פנותם וגו' אמרתי אך תיראי אותי תקחי מוסר, וכן בדין כיון שבחר הקב"ה בישראל יותר מכל האומות והם עיקר העולם ראוי להעמידו בשבילם או להחריבו הכל לפי מעשיהם. ואין להם לתלות הענין במקרה שהרי אמר הכתוב (ויקרא כז) ואם תלכו עמי קרי כלומר שאני מרעיש עולמי ומחדש בך גזרות קשות אם אתם דנין אותו וחושבים שהוא מקרה כמנהגו של עולם ושאינו בהשגחה מכוונת ובכונה ידועה ממני (שם) אף אני אלך עמכם בקרי כלומר אני נותן ומוסיף לכם הרבה מאותו מקרה ומניח המזל לעשות מרוצתו ולא אנצחנו כלל רק כפי שיקרה. ואמר עוד (שם) והלכתי עמכם בחמת קרי כאמרי (יחזקאל לו) ואשפוך חמתי עליהם על שאתם תולין הכל במקרה:

עוד נראה לי ביאור הענין על פי מה שנתבאר למעלה בהקדמה זו באריכות, כי אין רשות לאדם להתבונן אלא בעולמו ובנינו שהוא מבנין שלמטה שהם ז' ימי בראשית כי משם נמשכות הפעולות, וזהו מחסד ולמטה (תהלים פט, ג) עולם חסד יבנה. אבל מעולמו של אדם ולמעלה, דהיינו ג' ראשונות החשובות כאחת, ושם נאמר אין לך עסק בנסתרות והם אינם עולמו של אדם כי משם אין נמשכין הפעולות, רק הם עולם הנעלם עולמו יתברך מחשבת"ו וחכמת"ו ובינת"ו והם הם ביותר עצמותו ממש מאלו שנתגלו להיות מהם נמשכים הפעולות לפי דרכי בני אדם. ובעולמו ית' דהיינו בג' ראשונות שהוא הנעלם אם יצדק אדם או ירשע מה יפעל. אמנם בעולמו של אדם, דהיינו הבנין מחסד ולמטה, בהם יצדק לומר כח החסד וכח השלם כפי התעוררות האדם ומעשיו, כי מהם נמשכין הפעולות וכפי הפעולות התעוררות בהם, ואז מקבלים הם שפע רב והוד והדר ועוז וחדוה והשם נעשה שלם. כי כבר הארכתי למעלה בהקדמה זו (בבית ישראל (ב) ד"ה נחזור לדברינו) כי כלל הבנין תפארת ומלכות ומלכות מקור ישראל^הגה"הסוד (פס"ר כג, יג) כנסת ישראל תהא בת זוגך, לאחד הפירושים הנאמרים באמת לפי המכוון בשערים הללו שאלו לא חטאנו אנחנו ואבותינו היינו זוכים כולנו לנשמה דאצילות, וגוייתנו כתרשיש כמלאכין עילאין קיימין לדרי דרין כגופו של חנוך. והיתה מעלתנו יתירה עליו, כי הוא מרומים ישכון וכאן לא זכה לכך, האמנם ישב אלקים את האדם על הארץ ועיקר שכינה בתחתונים בהיות גוף ונפש תאומים מלמטה, ויחדיו יהיו תמים למחות כעב וכענן אותה מחיצה של ברזל המפסקת בין ישראל לאביהם שבשמים ונסו הצללים מן הנפרדים המבדילים בפני שכינה עכ"ל:
עוד כתב אח"כ וזה לשונו, ובתקונים (תקון כ"ב עא, ב) על פסוק (מלאכי ג, ז) אני ה' לא שניתי, ודאי אני איהו שכינתא, הדא הוא דכתיב (ויקרא כו, כח) ויסרתי אתכם אף אני, איהי לא אשתני ולא איהי תמורה באוחרא, ואיהו לא אישתני ולא אסתתר מינה, אבל לגביה חובייא אשתני קודשא בריך הוא ואסתתר מינייהו, הדא הוא דכתיב (דברים לב, כ) אסתירה פני מהם. וזהו תכלית הפגם הנמשך מהמיעוט, שלא נשלמה הכוונה לשכון כבוד בארצנו, ולמה, שהיו כל הנשמות הקדושות חקוקות בה, הנה הנפש החוטאת פוגמת בשרשיה ונהר יחרב ויבש מסטרא דההיא נשמתא כדאיתא בתקונים, עכ"ל: בהשרשת נשמותיהן, ואז כשזכאין בדור מאירות שרשות נשמותיהן ומלכות אושידת מיין נוקבין שהוא התעוררות מעשים הטובים המאירין בשרשי נשמותיהן ומאיר נגד פניה תפארת מיין דכורים הנשפעין עליו ממקורו הקדוש ואז יחוד השם שלם ומשם נמשך השלום והברכות בכל העולמות. ובהפוך ח"ו, אז אין יחוד למעלה כביכול להריק טוב ואין שפע למטה, והיא פירסה נידה ושפחה תירש גבירתה ובא צר ואויב בירושלים שלמעלה: