מוסר על ויקרא כ:כה

התורה הזכירה במאכלות אסורות ומותרות (ויקרא יא, מד) והתקדשתם והייתם קדושים, (שם כ, כה) ולא תשקצו את נפשותיכם, ופירשו בזוהר (ח"ג מא, ב) בענין הזה כי המאכלות הטמאים שהזהירה לנו התורה מהם שורה עליהם רוח חיצוני וטמא, ולכן בר ישראל האוכל מאותן הדברים מטמא את נפשו ומראה על עצמו שאין לו חלק בקדושה ולא באלהי ישראל, כי הדבר הטמא נעשה חלק אבר בעצם האדם, והנפש מתלבשת שם, נמצא שהוא מטמא נפשו, ומטמא הנפש המתלבשת בגוף, ורוח הטומאה שורה עליו בר מינן. וכתב בראשית חכמה כן, האוכל מדברים המותרים ואכילתו לשם שמים שורה רוח צד הקדושה והטהרה, והנפש נהנית מהאכילה ההוא מצד הקדושה שבה, והיינו (משלי יג, כה) צדיק אוכל לשובע נפשו. כי לפי פשוטו קשה מאי לשובע נפשו, שהרי הנפש היא רוחניית. אלא הענין שבאכילה עצמה יש בה צד קדושה, ומצד הקדושה ההיא הנפש שביעה:

כְּגוֹן אִם צָרִיךְ אַתָּה לִרְאוֹת שׁוּם דָּבָר בְּסֵפֶר, הִשְׁתַּדֵּל לְחַפֵּשׂ הָעִנְיָן שֶׁתַּחְפֹּץ, וְתִהְיֶה זָרִיז לֵילֵךְ וְלִשְׁאוֹל מִמִּי שֶׁיּוֹדֵעַ הַדָּבָר. אִם יָבוֹא עָנִי לְבֵיתְךָ לְבַקֵּשׁ לֶחֶם, אַל תֹּאמַר: ״לֹא אוּכַל לֵילֵךְ וּלְהָבִיא הַלֶּחֶם״, אַךְ תֵּלֵךְ בִּזְרִיזוּת לְהָבִיא. אִם תָּבוֹא לִטֹּל יָדְךָ, וְיֵשׁ לְךָ מַיִם מוּעָטִים אוֹ מְאוּסִים, אוֹ אִם הַכְּלִי אֵינוֹ כָּשֵׁר כָּל כָּךְ כְּגוֹן שֶׁיֵּשׁ בּוֹ סֶדֶק, וְאַתָּה רָעֵב לֶאֱכֹל – אַל תְּבִיאֲךָ תַּאֲוָתְךָ לְהָקֵל בַּנְּטִילָה, אֶלָּא הִזְדָּרֵז לְהָבִיא מַיִם וּכְלִי הָרָאוּי לִנְטִילָה. וְצָרִיךְ זְרִיזוּת בְּיוֹתֵר שֶׁלֹּא יַשְׁהֶה נְקָבָיו גְּדוֹלִים וּקְטַנִּים אֲפִלּוּ רֶגַע אֶחָד, שֶׁלֹּא יַעֲבֹר עַל (ויקרא כ כה) ״לֹא תְשַׁקְּצוּ״ (מכות טז ב). גַּם הַמַּשְׁהֶה נְקָבָיו – מֵבִיא עָלָיו חֳלָאִים גְּדוֹלִים (בכורות מד ב).