מוסר על זכריה ג:ז

דבר ידוע כי העולם הוא עולם הבחינה והנסיון שבו יבחן האדם אם ילך בדרך הש"י או אם תטה אשורו מני הדרך ויש לכל משכיל שיחשוב ויתבונן כי האדם כשהוא נולד הוא נולד בבכי כשהוא נפטר מן העולם הוא נפטר ג"כ בבכי וע"כ אמר שלמה ע"ה כל עמת שבא כן ילך, ואמרו במדרש קהלת כל עמת שבא כן ילך כמו שבא האדם אל העולם כן ילך בא אל העולם בקול ונפטר בקול, בא אל העולם בבכיה ונפטר בבכיה, בא אל העולם בחבה ונפטר ממנו בחבה, בא אל העולם בלי דעת ונפטר ממנו בלי דעת, תני בשם רבי מאיר כשאדם בא אל העולם ידיו סגורות וקפוצות כלומר כל העולם כולו שלי הוא אני נוחלו כשנפטר מן העולם ידיו פשוטות לומר לא נחלתי מן העוה"ז כלום שכן שלמה הוא אומר (קהלת ה׳:י״ד) כאשר יצא מבטן אמו ערום ישוב ללכת כשבא ומאומה לא ישא בעמלו שיוליך בידו. ומצינו במדרש שמואל ג' שמות נקראו לו לאדם אחד שקורין לו אביו ואמו ואחד שקורא לעצמו ואחד שכתוב בספר, וא"ר יצחק עדיין אין אנו יודעין אי זה מהן יקר זה שקרא לעצמו או זה שקראו לו אביו ואמו עד שבא שלמה ופרשו (קהלת ח) ויום המות מיום הולדו, נולד אדם מונין לו למיתה מת נולד לו לחיים, נולד אדם הכל שמחין מת הכל בוכין, ואינו כן אלא נולד אדם הכל צריכין לבכות שאינן יודעין על אי זה פרק הוא עומד מת הכל צריכין לשמוח שיצא כבר בשלום מן העולם, משל למה הדבר דומה לשתי ספינות שפרשו בים אחת נכנסת לנמל ואחת יוצאה מן הנמל זו שנכנסת אין הכל צריכין לשמוח בה וזו שיוצאה הכל שמחין בה והיה שם פקח אחד ואמר חלוף דברים אני רואה זו שנכנסת ודאי הכל צריכין לשמוח מפני שהיא נכנסת בשלום מן הים וזו שיוצאה אינן צריכין לשמוח מפני שאינן יודעין על אי זה פרק עומדת כן נולד אדם הכל שמחין מת הכל בוכין ואינו כן אלא נולד אדם הכל צריכין לבכות לפי שאין יודעין על אי זה פרק עומד מת הכל צריכין לשמוח מפני שיודעין שיצא בשלום מן העולם הוי אומר ויום המות מיום הולדו ע"כ במדרש, ואמרו חכמי המחקר כי הלידה סבת העוה"ז הבלה והכלה אשר ימות בו האדם אבל המיתה הוא סבת קנין חיי העוה"ב וא"כ דבר ברור הוא כי יום המות טוב לצד הנפש מיום הלידה כי ביום הלידה תבוא אל הטומאה והחטא וביום המיתה תשיג האור הבהיר, כי כל הדברים שבים הם לשרשם הגוף חוזר ליסודו הוא יסוד העפר אשר לוקח משם וכן שאר היסודות שבו כל אחד ואחד חוזר ליסודו ועיקרו והנשמה שהיא עליונית ונקראת נר ה' חוזרת לשרשה וליסודה הוא שאמר שלמה ע"ה (קהלת י״ב:ז׳) וישוב העפר על הארץ כשהיה והרוח תשוב וכו' והזכיר הנביא על נשמת הצדיקים (זכריה ג׳:ז׳) ונתתי לך מהלכים בין העומדים האלה:

כלל העולה, לעשות דבר יום ביומו מה שרומז, הן על פשוטו, דהיינו יום א' מורה על אחדותו יתברך, לקבוע בלבו אחדותו ית' להיות יראתו על פניו תמיד.^הגה"ההרי ד' רוחות ומעלה ומטה רומזים לשני כללים גדולים, יתן עיניו למטה ולבו למעלה:
האחד הענוה יתירה, שאף אם עושה הרבה ידמה בעיניו למועט. בתורה תנן במסכת אבות (ב, ח), אם למדת תורה הרבה אל תחזיק טובה לעצמך. תשובה, אמר דוד המלך ע"ה (תהלים נא, ה), וחטאתי נגדי תמיד. תפילה, (שם קב, א) תפילה לעני כי יעטוף, יתפלל כדל. מבקש [כ]משה רבינו ע"ה, (דברים ג, כג) ואתחנן, מתנת חנם. צדקה, אמר דוד (דה"א כט, יד) כי [ממך הכל ו]מידך נתנו לך. (דניאל ט, ז) לך ה' הצדקה וכו':
השני לבו למעלה, יעשה הכל לשמו ית', לא מיראה רק מאהבה, וזהו עבודה האמיתית, וכל זה נרמז באלפא בית"א דרדקי בפרק הבונה (שבת קד, א), אמרי ליה רבנן לר' יהושע בן לוי, אתו דרדקי האידנא לבי מדרשא, ואמרי מילי דאפילו בימי יהושע בן נון לא אתמר כותייהו. אלף בית, אלף בינה. גימ"ל דל"ת, גמול דלים. מאי טעמא פשוט כרעיה דגימ"ל לגבי דלי"ת, שכן דרכו של גומל חסדים לרוץ אחר דלים. ומאי טעמא פשוטיה כרעיה דדלי"ת לגבי גימ"ל, דלימציה ליה נפשיה. ומאי טעמא מהדר אפיה דדלית מגימל, דליתן ליה בצינעא כי היכי דלא ליכסף מיניה. ה' ו', זה שמו של הקב"ה. ז"ח ט"י כ"ל, ואם אתה עושה כן, הקב"ה זן אותך, וחן אותך, ומטיב לך, ונותן לך ירושה, וקושר לך כתר לעולם הבא. מ"ם פתוחה מ"ם סתומה, מאמר פתוח, מאמר סתום. נו"ן כפופה נו"ן פשוטה, נאמן פשוט, נאמן כפוף. ס"ע, סמוך עניים. לישנא אחרינא, סימנין עשה בתורה וקנה אותו. פ' כפופה פ' פשוטה, פי פתוח פי סתום. צדיק כפופה וצדיק פשוטה, צדיק כפוף וצדיק פשוט. היינו נאמן כפוף נאמן פשוט. הוסיף לך הכתוב כפיפה על כפיפתו, מכאן שנתנה תורה במנוד ראש. קוף, קדוש. רי"ש, רשע. מאי טעמא מהדר תגי' (לפנינו; אפיה) דקוף מרי"ש. אמר הקב"ה, אין אני יכול להסתכל ברשע. ומאי טעמא מהדריה תגיה דקוף לגבי רי"ש. אמר הקב"ה, אם חוזר בו אני קושר לו כתר כמותו. ומאי טעמא כרעיה דקוף תלויה, דאי הדר ביה ליעייל, וליעול בהך. מסייע ליה לריש לקיש, דאמר ריש לקיש, מאי דכתיב (משלי ג, לד) אם ללצים הוא יליץ ולענוים יתן חן, בא לטמא פותחין לו, לטהר מסייעין לו. שי"ן, שקר. תי"ו, אמת. מאי טעמא שקר מקרבא מיליה, אמת מרחקא מיליה. שיקרא שכיח, קושטא לא שכיח. ומאי טעמא שיקרא אחדא כרעא קאי, ואמת מלבן לבוניה. קושטא קאי, שיקרא לא קאי:
אלף בינה היא תורה. ג' פונה לד', כתיב (תהלים מא, ב) אשרי משכיל אל דל, שצריך האדם להשכיל ולהתבונן מי שהוא דל, כי לפעמים יש כמה עניים חשובים ואינם מגלים את עצמם, על כן צריך להשכיל ולהתבונן על אדם כזה לראות מנין ומאין לו. ומצוה על הדל המוכרח לקבל להמציא עצמו, כהא דתנן (ירושלמי פאה לז, ב) הצריך ליטול ואינו נוטל, כשופך דמים. ה"ו זה שמו של הקב"ה היא התפילה, מפני מה ישראל אין נענין, שאינם יגיעים להתפלל בשם (עי' פס"ר כב, יב). אמרו רז"ל (ברכות כט, ב) לעולם לשתתף אדם בהדי ציבורא, להתפלל בלשון רבים. כלומר, לא יאמר אלהי יחנני רחמני וכיוצא בזה, רק ירגיל תמיד בכל התפילות ובקשות לומר בלשון רבים ולהוסיף אותיות נ"ו, דהיינו שיאמר אלהינו רחמנו גואלנו וכיוצא בזה. וכתב האלהי מהר"ם קורדוירא, כל נ"ו המורה על רבים, לדעתינו הרמז בתפארת ומלכות שאנחנו בני ישראל נשמותינו בסוד נ"ו, ותפארת נ' כפופה במלכות והשרשים והענפים הכל ענין אחד, וכל מה שאנחנו מתפללין הוא בסוד נשמתינו החקוקה שם, וע"י אנו פועלים בכוונתינו למעלה בספ"ר בשער הנשמה, עד כאן לשונו. הרי ה"ו סוד נ"ו וק"ל:
זן לחמו בלחמי מזון הנפש פשט תורה התמימה כו', חן לויית חן הם לראשך ע"י צדקה מטיב עמו בעולם הזה אוכל פירותיהן יש מפזר ונוסף, וצדקתו עומדת לעד (תהלים קיב, ג), אני בצדק כו' (שם יז, טו). הקרן קיים לעולם הבא, זהו ירושה. התפילה נעשית כתר פלפול שלי תפילת רבים כו', כמו שעושה כתר, כך נעשה לו כתר ועטרותיהן כו'. קוף ריש, מוזכר שם תשובה. אח"כ חוזר ופורט, סמוך עניים, הענין כי מזה מעלה גדולה שלא יבא לידי צדקה, עשה סימן מעלה גדולה וגדר לזכירת התורה. אח"כ מזכיר המעלות ללמוד וללמד, מאמר פתוח, כי פתוח כו' (דברים טו, ח). נאמן כפוף כו' צדיק כפוף כו', מדת ענוה, עיניו למטה עבודה אמיתית לשמו זהו אמת, אבל לשם עצמו זהו שקר. ואמת יש לו רגלים, עומד ומהלך על רגליו, ונתתי לך מהלכים בין העומדים (זכריה ג, ז). שקר מקרבין מיליה, כמו שכתב החכם רמ"ק, העובד לשם עצמו שכרו מתקרב בזה העולם, והעובד לשמו ית' שכרו צפון כו': יום ב' תשובה. יום ג' תפלה. יום ד' תורה. יום ה' צדקה. יום ו' יזכור, האדם נברא למטה בצלם ודמות כביכול להיות כאלהים. גם יהרהר סודות כל יום ויום שהם מששה מדות עליונים. ומה יעשה האדם להיות מרכבה לכל מדה ומדה, מבואר לעיל בארוכה (עי' מאמר שביעי מעשרה מאמרות ד"ה והרוצה להזדווג). אח"כ יחשוב איזה אות מהשם, ויתבונן מה המרכבה אליו, ואז יתקדש בקדושה עליונה. והקדוש ברוך הוא יהיב חכמה לחכימין (עי' ברכות נה, א) והבא לטהר מסייעין לו (יומא לח, ב):

הִנֵּה נִתְבָּאֵר כִּי נִשְׁמַת הָרְשָׁעִים יוֹרֶדֶת לִשְׁאוֹל. מִשְּׁנֵי מִקְרָאוֹת שֶׁזָּכַרְנוּ וּמִדִּבְרֵי חֲזַ"ל. וְעוֹד נֶאֱמַר (משלי ט"ו:כ"ד) אֹרַח חַיִּים לְמַעְלָה לְמַשְׂכִּיל לְמַעַן סוּר מִשְּׁאוֹל מָטָּה. וְעוֹד נֶאֱמַר (קהלת ג':כ"א) מִי יוֹדֵעַ רוּחַ בְּנֵי הָאָדָם הָעֹלָה הִיא לְמָעְלָה וְרוּחַ הַבְּהֵמָה הַיֹּרֶדֶת הִיא לְמַטָּה לָאָרֶץ. פֵּרוּשׁ מִי יַכִּיר הַצַּדִּיקִים וְהָרְשָׁעִים בָּעוֹלָם הַזֶּה. כִּי יֵשׁ רְשָׁעִים אֲשֶׁר מַעֲשֵׂיהֶם בְּמַחְשָׁךְ וְלֹא יַכִּירוּ בָּהֶם בְּנֵי אָדָם [וְיֵשׁ צַדִּיקִים] שֶׁיִּירְאוּ שָׁמַיִם בַּסֵּתֶר. כָּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר (מיכה ו':ח') וְהַצְנֵעַ לֶכֶת. וְיִקְרָא לְנֶפֶשׁ הָרָשָׁע נֶפֶשׁ הַבְּהֵמָה מִפְּנֵי שֶׁנִּמְשֶׁכֶת אַחֲרֵי הַתַּאֲוָה הַגַּשְׁמִית כַּבְּהֵמָה וּכְעִנְיָן שֶׁכָּתוּב (יונה ד':י"א) אֲשֶׁר לֹא יָדַע בֵּין יְמִינוֹ לִשְׂמֹאלוֹ וּבְהֵמָה רַבָּה. וּלְנֶפֶשׁ הַצַּדִּיקִים קָרָא רוּחַ בְּנֵי הָאָדָם וּכְעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר (יחזקאל ל"ד:ל"א) אָדָם אַתֶּם. וּבֵאוּר לְשׁוֹן הַמִּקְרָא כֵּן הוּא. מִי יוֹדֵעַ רוּחַ בְּנֵי הָאָדָם וְהֵם הַצַּדִּיקִים. הָעוֹלָה הִיא לְמַעְלָה כִּי יֵשׁ הַרְבֵּה צַדִּיקִים שֶׁאֵין אָדָם יָכוֹל לִגְזֹר עֲלֵיהֶם בָּעוֹלָם הַזֶּה שֶׁהֵם צַדִּיקִים בֶּאֱמֶת וְכִי תַּעֲלֶה נַפְשָׁם לַמָּרוֹם. כְּעִנְיָן מָה שֶׁנֶּאֱמַר (ש"א ט"ז:ז') כִּי הָאָדָם יִרְאֶה לַעֵינַיִם וַה' יִרְאֶה לַלֵּבָב. וְגַם כִּי רַבִּים מִן הַצַּדִּיקִים הֵם יִרְאֵי שָׁמַיִם בַּסֵּתֶר וְאֵין צִדְקָתָם מוּדַעַת. וּכְעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר (מיכה ו':ח') וְהַצְנֵעַ לֶכֶת עִם אֱלֹהֶיךָ. וְרוּחַ הַבְּהֵמָה וְגוֹ' גַּם יֵשׁ רְשָׁעִים רַבִּים שֶׁאֵין אָדָם מַכִּיר בְּמַעֲשֵׂיהֶם כָּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיהו כ"ט:ט"ו) וְהָיָה בְמַחְשָׁךְ מַעֲשֵׂיהֶם וַיֹּאמְרוּ מִי רֹאֵנוּ וּמִי יוֹדְעֵנוּ. וְכֵן פֵּרְשׁוּ זַ"ל בְּמִדְרַשׁ קֹהֶלֶת. כִּי רוּחַ בְּנֵי הָאָדָם אֵלּוּ הַצַּדִּיקִים וְרוּחַ הַבְּהֵמָה אֵלּוּ הָרְשָׁעִים. וְלֹא יוּכַל אִישׁ לוֹמַר כִּי הָיָה מִסְתַּפֵּק עַל נִשְׁמַת הָאָדָם אִם תַּעֲלֶה לְמַעְלָה כִּי הִנֵּה כָּתוּב (קהלת י"ב:ז') וְהָרוּחַ תָּשׁוּב אֶל הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר נְתָנָהּ. וְעוֹד אֵיךְ יִסְתַּפֵּק עַל רוּחַ הַבְּהֵמָה אִם יוֹרֶדֶת לְמַטָּה הֲלֹא רוּחַ הַבְּהֵמָה מִן הָאָרֶץ וְאֵיךְ תַּעֲלֶה. וְנִתְבָּאֵר בַּתּוֹרָה כִּי נִשְׁמַת הָאָדָם עֶלְיוֹנִית. כִּי כָּתוּב עַל נֶפֶשׁ הַבְּהֵמָה כִּי הִיא מִן הָאָרֶץ שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית א':כ"ד) תּוֹצֵא הָאָרֶץ נֶפֶשׁ חַיָּה לְמִינָהּ. וְעַל נֶפֶשׁ הָאָדָם כָּתוּב (שם ב') וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים. עַל כֵּן תַּעֲלֶה נִשְׁמַת הָאָדָם בְּמוֹת הַגּוּף לְמַעְלָה כִּי כָּל הַדְּבָרִים שָׁבִים אֶל שָׁרְשָׁם. כָּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר (קהלת י"ב:ז') וְיָשֹׁב הֶעָפָר עַל הָאָרֶץ כְּשֶׁהָיָה וְהָרוּחַ תָּשׁוּב אֶל הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר נְתָנָהּ. וְנֶאֱמַר עַל נִשְׁמַת הַצַּדִּיקִים (זכריה ג':ז') וְנָתַתִּי לְךָ מַהְלְכִים בֵּין הָעֹמְדִים הָאֵלֶּה פֵּרוּשׁוֹ – בֵּין הַמַּלְאָכִים שֶׁהֵם עוֹמְדִים וְקַיָּמִים. כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (תהילים קמ"ח:ו') וַיַּעֲמִידֵם לָעַד לְעוֹלָם וְנֶאֱמַר (דניאל ז':ט"ז) קִרְבֵת עַד חַד מִן קָאֲמַיָּא. וְאָמְרוּ זַ"ל נַפְשׁוֹתֵיהֶן שֶׁל צַדִּיקִים גְּנוּזוֹת תַּחַת כִּסֵּא הַכָּבוֹד שֶׁנֶּאֱמַר (שמואל א כ"ה:כ"ט) וְהָיְתָה נֶפֶשׁ אֲדֹנִי צְרוּרָה בִּצְרוֹר הַחַיִּים. וְכָל אַנְשֵׁי לֵבָב יַחְשְׁבוּ הָעוֹלָם הַזֶּה כְּמוֹ דִּירַת עֲרַאי וְלֹא יִשְׁתַּמְּשׁוּ בּוֹ רַק לַעֲבוֹדַת הַבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ וְיָכִינוּ בּוֹ צֵדָה לְנַפְשָׁם. כִּי אִם שָׁנִים רַבּוֹת יִחְיֶה הָאָדָם וְאִלּוּ חָיָה אֶלֶף שָׁנִים פַּעֲמַיִם. אַחֲרֵי שֶׁיֵּשׁ מִסְפָּר לְשָׁנָיו יִכְלֶה הַמִּסְפָּר וְסוֹפוֹ כְּלֹא הָיָה יִהְיֶה. וְעוֹלַם הַגְּמוּל אֵין לוֹ תַּכְלִית כָּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר (איוב ט"ז:כ"ב) כִּי שְׁנוֹת מִסְפָּר יֶאֱתָיוּ וְאֹרַח לֹא אָשׁוּב אֶהֱלֹךְ. אַף כִּי יְמֵי הָאָדָם כְּצֵל עוֹבֵר כָּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר (תהילים צ':י') יְמֵי שְׁנוֹתֵינוּ בָהֶם שִׁבְעִים שָׁנָה וְגוֹ'. וְנֶאֱמַר (תהילים קמ"ד:ד') יָמָיו כְּצֵל עוֹבֵר וְאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה לֹא כְּצִלּוֹ שֶׁל אִילָן וְלֹא כְּצִלּוֹ שֶׁל כֹּתֶל אֶלָּא כְּצֵל עוֹף הַפּוֹרֵחַ וְעוֹבֵר. רְצוֹנוֹ לוֹמַר – כִּי חַיָּב הָאָדָם לְהַמְשִׁיל הָעוֹלָם הַזֶּה בִּלְבָבוֹ כְּצֵל עוֹף הַפּוֹרֵחַ וּבְרֶגַע קָטָן עוֹבֵר. גַּם כִּי אֵין הָאָדָם יוֹדֵעַ אִם הַיּוֹם כָּאן וּלְמָחָר בַּקֶּבֶר. וְנִמְצָא בְּהִשְׁתַּדְּלוֹ וְטָרְחוֹ עַל יוֹם מָחָר כִּי הוּא מִצְטַעֵר עַל עוֹלָם שֶׁאֵינוֹ שֶׁלּוֹ. וְאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה אַל תָּצֵר צָרַת מָחָר כִּי לֹא תֵדַע מַה יֵּלֶד יוֹם.