מוסר על זכריה ד:ו

וְאָדָם שֶׁיֵּשׁ לוֹ מְלָאכָה אוֹ אֵיזֶה עֵסֶק שֶׁיִּהְיֶה, שֶׁמְּפַרְנֵס בּוֹ בְּנֵי בֵּיתוֹ, לֹא יַחְשֹׁב: לוּלֵי הַמְּלָאכָה הַהִיא הָיִיתִי הוֹלֵךְ לַאֲבַדּוֹן! אַךְ יִבְטַח בַּבּוֹרֵא יִתְעַלֶּה, וְיַחְשֹׁב: אִם לֹא הָיָה לוֹ עִנְיָן זֶה הָעֵסֶק שֶׁעוֹסֵק בּוֹ, הַבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ יַמְצִיא לוֹ פַּרְנָסָתוֹ בְּעִנְיָן אַחֵר. כִּי כָּל מַעֲשֵׂה יָדָיו וּצְרָכָיו בְּיַד הָאֵל הוּא, וְהַרְבֵּה שְׁלוּחִים לַמָּקוֹם, כְּמוֹ שֶׁאָמַר הַכָּתוּב (שמואל א יד ו): ״כִּי אֵין לַיְיָ מַעְצוֹר, לְהוֹשִׁיעַ בְּרַב אוֹ בִמְעָט״; וְאוֹמֵר (דברים ח יח): ״כִּי הוּא הַנֹּתֵן לְךָ כֹּחַ לַעֲשׂוֹת חָיִל״; וְאוֹמֵר (זכריה ד ו): ״לֹא בְחַיִל וְלֹא בְכֹחַ, כִּי אִם בְּרוּחִי אָמַר יְיָ צְבָאוֹת״.