מֹשֶׁ֥ה עַבְדִּ֖י מֵ֑ת וְעַתָּה֩ ק֨וּם עֲבֹ֜ר אֶת־הַיַּרְדֵּ֣ן הַזֶּ֗ה אַתָּה֙ וְכָל־הָעָ֣ם הַזֶּ֔ה אֶל־הָאָ֕רֶץ אֲשֶׁ֧ר אָנֹכִ֛י נֹתֵ֥ן לָהֶ֖ם לִבְנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃
שני לוחות הברית
ובזה יהיה מתורץ בעת הזכרת רוממות משה רבינו ע"ה קראו עבד ולא בן, כמו שכתוב (במדבר יב, ח) מדוע לא יראתם לדבר בעבדי במשה, ולא כתיב בבני במשה. וכן לאחר מותו שנתדבק במעלה העליונה קראו (יהושע א, ב) משה עבדי מת. וכן כתוב (שמות ד, כג) שלח את בני ויעבדני, וקשה הלא זו ואין צריך לומר זו, הזכיר בני ואח"כ עבדי:
יערות דבש חלק א
הפסוק אומר (דברים לד ח) ויתמו ימי בכי אבל משה ויאמר ה' אל יהושע קום עבור הירדן (יהושע א' ב) ואמרינן בגמרא דתמורה (דף טז א"ה עיין שם בשינוי קצת) דהלכות רבות נשתכחו בימי אבלו של משה ויאמרו ליהושע שאל וא"ל הקב"ה אלה המצות וכו' בקשו ישראל להורגו א"ל הקב"ה לאומרן א"א לך והטרידן במלחמה ויש להבין וכי בכך יסיחו ישראל משכחת התורה דור דעה כמו הם אשר כל מגמתם היתה לתורה וכי בשביל מלחמה ישכחו אבל נראה דהא דבקשו להורגו הוא דאמרינן (אבות פ"ג מ"י) כל השוכח דבר אחד ממשנתו חייב מיתה יכול אפילו תקפה עליו משנתו ת"ל וכו' וישראל סברי כס"ד דבכל מקום השוכח חייב מיתה ולכך זממו להורגו אמנם אמרינן בגמרא (ברכות ח ע"ב) הזהרו בזקן ששכח תלמודו מחמת אונסו דלוחות ושברי לוחות מונחין בארון הרי מזה מוכח דעדיין קדושתו בו כמקדם ואין כאן חיוב מיתה אך זהו אם היו בארון אחד אבל אי אמרת דבשני ארונות היו אין כאן ראיה לקדושת השברי לוחות אך אמרינן בירושלמי שקלים (פ"ו ה"א) ב' ארונות היו דזה שהיו בו שברי לוחות היה הולך עם ישראל במלחמה ודרשינן (עיין ברשב"ם ברמב"ן דברים כ"ג טו) כי ה' אלהיך מתהלך בקרב מחניך זה הארון ש"מ דאף על ארון דשברי לוחות שם ה' נקרא וא"כ מוכח דעדיין קדושתו עליו והדרן לדינא לנהוג כבוד בזקן ששכח תלמודו ואין לו חטא משפט מות וזהו שאמר הקב"ה ליהושע לאומרן אי אפשר דכתיב אלה המצות אבל להוציאן מכלל טעות דאין לך משפט עונש בשכחה ואפילו בזקן ששכח יש לנהוג כבוד לך והטרידן במלחמה ויראו כי ארון זה לבד שיש בו שברי לוחות הולך עמם ומנצח ש"מ דכבוד ה' חופף עליו ומזה יחדלו לבל יזלזלו בך וישימו לך כבוד כהנ"ל וזהו דרך דרש עוד יש בו טעם לפי מ"ש (שבת קמז ע"ב) בר' אלעזר כד שכח תלמודו אמר החרש היה לבם כי השר המשכח הוא נקרא ריב ולכך היו הטעות והשכחה באותיות רי"ב והטעם כי אין ריב וקטט ומלחמה בעולם אשר לא סגי בלא"ה בלי כעס וכבר אמרו (פסחים סו) כל הכועס חכמתו משתכחת ולכך שר המשכח הוא ריב ולכך משה רבינו שהיה שר התורה וארגז כל החכמות ולא יצוייר בו שכחה ולכך לא היה יכול לערוך מלחמה כי אי אפשר למלחמה בלי ריב ולכך אמר ליהושע (שמות י"ז ט) צא והלחם בעמלק כי הוא לא היה בעל ריב כלל ולכך כאשר התרעמו ישראל על יהושע שהיה בגדר השכחה ושר השכחה הנקרא ריב מצא אצלו מקום לחול ויעץ לו ה' שיטרידן במלחמה ויבחינו כי לא סגי בלא ריב וכעס אויב וא"כ לא יתכן בו שלא תהיה בו שכחה ולכך הזהירה תורה גבי עמלק (דברים כ"ה יז יט) זכור אל תשכח והוא הטעם כי מלחמה עם עמלק מדור לדור וא"כ במקום מלחמה וריב יש שכחה כנ"ל ולכך הזהיר בתוספת אומץ לבל ישכח ולכתוב זכרון בספר מה שלא בא בשאר דברים כי ענין זה עלול לשכחה וא"כ מה רבה החובה עלינו יום הזה אשר נסתמו מעייני החכמה ונפלה ציץ עטרת ראשנו משה רבינו ע"ה בז' אדר הוא יום חושך ואפילה וצרה ומבוכה ליהודים אשר חובה על כל ישראל לעשות אבל יחיד כאשר אמרתי כי מיום ההוא קרה לנו כל התלאה אשר מצאתנו ונחשכו כוכבי נשפו ונשכחה התורה וזוהיא תכלית הגלות והצער ויגון בשכחת התורה אשר בעו"ה מתגברת כל יום האומות עולם הקדמונים היה להם איד ביום מיתת מלכים ואבותם כאומרם בגמרא דע"ז (דף ח') באלו אידיהן של עכו"ם וחשיב יום מיתת מלכיהם ואמרינן יום שיש בו שריפה וכבר כתבו כל סופרי הזכרונות כי בימים האלו היו מתאבלים ובוכים ומקטרים לעכו"ם ועשו הספד כי קרה בו אבל להם ואיתרע מזלם והיה להם הספד גדול והקריבו קרבנות וכדומה ולא נשמע להם קול שיר ושמחה ולכך אסרו חכמים איד זה כי היה להם יום ההוא לחוק לעכו"ם כי ירגישו כי יום זה איתרע מזלם:
שני לוחות הברית
הענין כי גזירה קדומה להיות מלכות בית דוד, רק שלא היה יכול לצאת מכח אל הפועל אלא בסיבה מה, על כן שאול באחת ולא עלתה לו (יומא כב, ב), כדי שתשוב המלוכה לבעלים לדוד ולזרעו עד עולם. כן הכא היתה גזירה קדומה עתה תראה, ולא ל"א מלכים. גם היתה גזירה קדומה זו מצד ישראל שלא היו ראוים ישראל שיהיה מנהיגם לארץ ישראל משה רבינו ע"ה, כי לא היו ראוים לנסים האלה שהיו כשהיה משה, כמו שכתב הרלב"ג בפסוק (יהושע א, ב) משה עבדי מת ואתה קום עבור את הירדן: