מוסר על יהושע א:ח

תורת ה' תמימה משיבת נפש עדות ה' נאמנה מחכימת פתי. פקודי ה' ישרים משמחי לב מצות ה' ברה מאירת עינים. יראת ה' טהורה עומדת לעד משפטי ה' אמת צדקו יחדו (תהילים י״ט:ט׳-י׳). שלשה פסוקים אלו אמרם דוד בשבח התורה והזכיר למעלה מזה המאורות הגדולים שהם קיום העולם ומנהיגיו בכח עליון עליהם, ואחר שהזכיר ופירש ענין השמש וסיפר קצת פעולותיו ותועלותיו הרבות בא לומר כי עוד יש אור גדול יותר מהשמש והוא התורה כי אם השמש הוא מעיד ומפרסם על אלהותו של הקב"ה ועל יכלתו ורוממותו, הלא התורה היא מעידה על זה יותר ויותר ותועלתה ומעלתה רבה מאד יותר מתועלת ומעלת השמש, כי השמש מי שמתמיד ומרבה לשבת בחומו ישוב לו הדבר לנזק גדול עד שיתעלף כמו שמצינו ביונה הנביא (יונה ד׳:ח׳) ותך השמש על ראש יונה ויתעלף, אבל המתמיד בעסק התורה אינו כן אבל היא משיבת נפש. וידוע גם כי כי השמש נכנס במוח האדם עד שישתגע אבל התורה היא מחכימת פתי. ועוד השמש מי שמרבה לשבת שם ידאג ויתעצב אבל התורה פקודי ה' ישרים משמחי לב, ועוד מי שמסתכל אל עין השמש יכהו עיניו. אבל התורה מאירת עינים, ועוד השמש אע"פ שהוא זך וטהור פעמים שיכסוהו עננים ולא יהיה מראיתו טהור, גם לפעמים יעבדוהו מן האומות ויעשו ממנו ע"ז ואז איננו טהור, ולכך המשילו דוד לחתן היוצא מחופתו ולא לחתן הנכנס לחופתו, אבל התורה טהורה לעולם ואין לטהרתה הפסק וזהו שאמר טהורה עומדת לעד, כלומר טהרתה עומדת בעצמה לעד לא תפרד ממנה, ועוד ידוע כי השמש היא מאירה ביום ולא בלילה אבל התורה האור שלה משמש לעולם, ועוד השמש אין אורו שוה כי אם עד חצי היום מוסיף ומשם ואילך אורו מתחסר ואינו עומד בהשויה אחת אלא משתנה פעם אחר פעם אבל התורה משפטי ה' אמת צדקו יחדו, הא למדנו מכל זה תועליות הגדולות הנמצאים בתורה יותר מן השמש, וכן תקנו לנו רז"ל בנוסח התפל' לומר והאר עינינו בתורתך ובמצותיך בברכה הסמוכה ליוצר המאורות כשם שסמך בכאן תורת ה' תמימה לענין השמש שהזכיר תחלה וזה לבאר כי אור התורה והמצוה גדול מאד מאור המאורות העליונות, וא"כ אין לאדם תחבולה שינצל ממחשכי הדברים הטבעיים שהם תחת השמש זולתי בקיום התורה והמצות שהם על השמש, והנה דוד ע"ה הזכיר בכאן בענין התורה ו' לשונות והם תורה עדות פקודים מצוה יראה משפט ועם כל אחד ואחד מן הלשונות הזכיר ה' המיוחד. והיה הענין כנגד ו' קצוות כי ישראל במתן תורה הראו לדעת כי ה' הוא האלהים שליט בו' קצוות ואין עוד מלבדו. וג' פסוקים אלו תמצא בכל אחד ואחד מהם י' תיבות וג' עשיריות אלו כנגד ג' חלקי המציאות שנבראו ונשתכללו מן החכמה העליונה שנא' (משלי ג׳:י״ט-כ׳) ה' בחכמה יסד ארץ כונן שמים בתבונה בדעתו תהומות נבקעו, החלק הראשון הוא עולם המלאכים שהם י' מדרגות. החלק הב' הוא חלק הגלגלים שהם י', החלק הג' העולם השפל הזה המתקיים בזכות התורה שהיא עשרת הדברות. ואם כן הרי לך שלשה פסוקים אלו בג' עשיריות שהן כוללין שלשה חלקי המציאות שנבראו בכח התורה. וכנגד ו' לשונות אלו של תורה מצינו ו' סדרים של משנה. ואמרו במדרש תהלים (תהילים י״ט:ח׳) תורת ה' תמימה זה סדר נשים, עדות ה' נאמנה זה סדר זרעים שהוא מאמין בחיי העולם וזורע. פקודי ה' ישרים משמחי לב זה סדר מועד שיש בו תפלה וסוכה ולולב ומועדות שכתוב בהן (דברים ט״ז:י״ד) ושמחת בחגך. מצות ה' ברה מאירת עינים זה סדר קדשים שמאיר את העינים, יראת ה' טהורה זה סדר טהרות. משפטי ה' אמת זה סדר נזיקין שיש בו כל הדינין, וששה סדרים הללו הם כנגד סדרי העולם שהם ו' והם קור וחום וקיץ וחורף ויום ולילה. ומזה יאמר הכתוב (איוב י׳:כ״ב) צלמות ולא סדרים כי הקבר הוא ארץ עיפתה כמו אופל הלילה והוא מקום צלמות אין שם סדרי העולם ולא סדרי מערכת הכוכבים כי כיון שמת האדם אין לכוכבים בקבר ממשלת עליו וששה סדרים אלו הם תורה שבע"פ כי עיקר התורה היא תורה שבע"פ שאין תורה שבכתב יכולה להתבאר כי אם ע"י תורה שבע"פ. וכן דרשו רז"ל (ב"מ דף לג) בסוף פרק אלו מציאות העוסק במקרא מדה ואינה מדה, במשנה מדה שנותנין עליה שכר, בתלמוד אין לך מדה גדולה מזו מדה היא שהכל תלוי בה, ודרשו עוד לא כרת הקב"ה ברית עם ישראל אלא בשביל תורה שבעל פה שנאמר (שמות ל״ד:כ״ז) כי ע"פ הדברים האלה כרתי אתך ברית, ואמרו עוד כל מי שבידו מקרא ומשנה ואין בידו תלמוד אסור להתערב עמו שנאמר (משלי כ״ד:כ״א) ועם שונים אל תתערב, מפני שהם מבלי העולם שמורין הלכה מתוך משנתם, ואמרו עוד רבי יוסי אומר גדול התלמוד שקדם לחלה לתרומות ולמעשרות חמשים וארבעה לשמטים ששים ואחת ליובל מאה ושלש, וכשם שהתלמוד קודם למעשה כך דינו קודם למעשה שנא' (שם יז) פוטר מים ראשית מדון. וכשם שדינו קודם למעשה כך שכרו קודם למעשה שנאמר (תהילים ק״ה:מ״ד-מ״ה) ויתן להם ארצות גוים ועמל לאומים יירשו בעבור ישמרו חקיו ותורותיו ינצורו: לא נברא האדם אלא לתורה שכן דרשו בפרק חלק (סנהדרין דף צט ע"ב) אדם לעמל נברא שנא' (איוב ה׳:ז׳) אדם לעמל יולד. ואיני יודע אם לעמל פה או לעמל מלאכה כשהוא אומר (משלי ט״ז:כ״ו) כי אכף עליו פיהו הוי אומר לעמל פה ועדיין איני יודע אם לעמל תורה אם לעמל שיחה כשהוא אומר (יהושע א׳:ח׳) לא ימוש ספר התורה הזה מפיך הוי אומר לעמל תורה נברא, ושם עוד כל המשחיר פניו בעוה"ז בדברי תורה הקב"ה מבהיק זיוו לעוה"ב שנא' (שיר השירים ה׳:ט״ו) מראהו כלבנון בחור כארזים. אמר ר' תנחום בר חנילאי כל המרעיב עצמו על דברי תורה בעוה"ז הקב"ה משביעו לעוה"ב שנא' (תהלים לז) ירויון מדשן ביתך וגו'. וכיון שהתורה עיקר יצירת האדם יש לו לדאוג במה שרוב העולם נכשלים בעון בטול תורה והם משימין כל זמנם בהבל ואינם קובעים עתים לתורה בשבת ובמועדים ולפעמים בימות החול גם בלילות וכל אחד מהם ימצא עילות זה לריבוי עשרו שאין לו פנאי וזה לרוב חסרונו שהוא צריך לרדוף אחר טרפו. בין כך ובין כך התורה בטלה וזה דומה לאדם שנותן לחברו ספר חתום והוא יודע לקרותו והוא משיב לו שאינו יכול לקרותו, ז"ש ישעיה לבני דורו (ישעיהו כ״ט:י״א) ותהי לכם חזות הכל כדברי הספר החתום וגו' פי' חזות הכל נבואת הכל כלומר דברי התורה והנבואה שביד הנביאים והחכמים. ופירוש כי חתום כלומר ימצא זאת העילה לפי שאין רצונו לקרותה כי אם היה רצונו לקרותה היה אומר פתח אותו ואקראנו, ואמר עוד (שם) ונתן הספר אל אשר לא ידע ספר לאמר קרא נא זה ואמר לא ידעתי ספר ובין כך ובין כך הספר אינו נקרא ואינן שומעין דברי התורה והנבואה לא החכמים ולא הטפשים, וראוי לאדם לשית אל לבו אלו הגיע לאדם ספר ממלך ב"ו והיה מסופק בהבנתו מפני דמות הכתיבה ודקותה או עומק הלשון אז יצטער צער גדול עד שיבינהו וישים כל לבו ושכלו להבין זה, ואם ככה הוא עושה על ספר ב"ו שהיום כאן ומחר בקבר על אחת כמה וכמה על ספרו של ממ"ה הקב"ה אשר הוא חייו והצלתו כענין שכתוב (דברים ל׳:כ׳) כי היא חייך ואורך ימיך. והנה בעון הזה נכשלים כמה בני אדם שהולכין בכל מאמצי כח להשלים חוקם בהכנת מלך ב"ו ומתרשלים בחק ספר מלך מלכי המלכים הקב"ה וזה דומה למי שנא' בו (דניאל ה׳:כ״ג) ולאלהא כספא ודהבא נחשא ופרזלא אעא ואבנא די לא חזיין ולא שמעין ולא ידעין שבחת ולאלהא די נשמתך בידיה וכל ארחתיך ליה לא הדרת. ודרשו רז"ל (אבות פ"ו) בכל יום ויום ב"ק מפוצצת ויוצאת מהר חורב ואומרת אוי להם לבריות מעלבונה של תורה, והא למדת שהתורה עיקר היצירה באדם וז"ש (ירמיהו ט׳:כ״ב) כה אמר ה' אל יתהלל חכם בחכמתו ואל יתהלל הגבור בגבורתו ואל יתהלל עשיר בעשרו כי אם בזאת יתהלל המתהלל השכל וידוע אותי. סידר הנביא בכאן שלשה מדות כסדר הראוי להן חכמה גבורה עושר, התחיל בחכמה כי החכמה מעולה מן הגבורה לפי שהחכמה מצד הנפש והגבורה מצד הגוף, והגבורה מעולה מן העושר כי העושר איננו לא מצד הנפש ולא מצד הגוף, ולכך הקדים החכמה תחלה למעלתה והזכיר העושר אחרון לפחיתותו והנה זה בהפך מכונת ההמון שהם מחשיבים העושר יותר מן הגבורה ומחשיבין הגבורה יותר מן החכמה, ועל כן ביאר לך הכתוב כי מה שההמון מבזין והיא החכמה הוא אצל השי"ת מהודר ומעולה, וידוע כי החכמה תועיל לאדם בעוה"ז ובעוה"ב והעושר לא יועיל לו כלום אחר מותו כי לא במותו יקח הכל לא ירד אחריו כבודו. אין העולם מתקיים אלא בשביל התורה שנא' (שם לג) אם לא בריתי יומם ולילה חקות שמים וארץ לא שמתי. וכן מצינו במלאכי שהיה אחרון לכל הנביאים שהזהיר על התורה וחתם דבריו בה הוא שאמר (מלאכי ג׳:כ״ב) זכרו תורת משה עבדי והשלים ואמר פן אבא והכיתי את הארץ חרם. וכאלו אמר זכרו תורת משה עבדי ואברך את כל העולם ואם לא תזכרו הרי אני מחרים כל העולם ונמצאת למד מכאן שכל העולם תלוי בתורה, וידוע כי ברית התורה לא נכרת עם ישראל בהר סיני אלא בדם שנאמר (שמות כ״ד:ח׳) הנה דם הברית וכל מי שאינו עוסק בתורה מביא חרב לעולם שנא' (ויקרא כ״ו:כ״ה) והבאתי עליכם חרב נוקמת נקם ברית וגו' כלומר נקם בטול הברית, וכן אמרו בבראשית רבה ספר וסייף ירדו כרוכין מן השמים אם תקיימו את התורה תזכו ואם לאו חלקו בזה והיכן פירושו שנאמר (בראשית ג׳:כ״ד) וישכן מקדם לג"ע את הכרובים ואת להט החרב, הכרובים זו תורה שנא' (שמות כ״ה:כ״ב) ודברתי אתך וגו' מבין שני הכרובים וכתיב (במדבר ז׳:פ״ט) וישמע את הקול מדבר אליו מעל הכפורת מבין שני הכרובים וידבר אליו. ודרשו רז"ל (ברכות דף ח) אין לו להקב"ה בעולמו אלא ד' אמות של הלכה בלבד כלומר שאין לו חפץ ובחירה בעולמו אלא במין האדם העוסק בהלכה שמקומו ארבע אמות. וכמה לו עונות וחטאות מי שאפשר לו לעסוק בתורה ואיננו עוסק שכן דרשו בסנהדרין (חלק דף צט) (במדבר טו) כי דבר ה' בזה זה שאפשר לו לעסוק בתורה ואינו עוסק:

אמנם לפרש ולבאר טעם המצוה הזאת על דרך השכל, ידוע כי בחדש הזה בראשיתו נברא העולם ובאמצעיתו נצטוינו לעשות סוכה, ויש בבנין הסוכה רמז וזכרון שני העולמות העוה"ז והעוה"ב, העוה"ז הוא שהסוכה יש לה ג' דפנות רמז לבנין העוה"ז שיש לו שלשה דפנות מזרח ומערב ודרום כי צפון אין לו דופן, ומזה אמר הכתוב (איוב כ״ו:ז׳) נוטה צפון על תהו, ואמרו ז"ל (ב"ב פ"ב דף כה ב) רוח צפונית אינה מסובבת, ועוד אז"ל הקרבנות רגל העולם שנא' (ויקרא א׳:י״א) ושחט אותו על ירך המזבח צפונה, משפט הסוכה שיעשה לו צורת פתח קנה מכאן וקנה מכאן וקנה על גביהן זו היא צורת פתח והיא צורת ה"א, וכבר ידעת מאמר רז"ל העוה"ז נברא בה"א וזהו שאמר בגמרא (סוכה פ"ק דף ז) וצריכה נמי צורת פתח, ואמר עוד אינה ניתרת אלא בצורת פתח. העוה"ב כי יש צורך מוכרח להיות גובה הסוכה למעוט עשרה טפחים זהו ששנינו ושאינה גבוהה י' טפחים פסולה, והוכיחו זה בגמרא מן הארון שהיה גבהו עשרה טפחים כענין שאמר הכתוב (שמות כ״ה:י׳) ואמה וחצי קומתו, ועביו של כפרת היה טפח ומשלימו לעשרה והכרובים היו מן הכפרת למעלה סוככים בכנפיהם, ונמצאת למד כי החלל הזה עשרה טפחים והסכך למעלה מעשרה, ובפירוש אמרו העוה"ב נברא ביו"ד, וידוע כי כל מה שמשיג האדם בעוה"ז אינו יכול להשיג כי אם באמצעות חמשת חושיו וכל מה שאפשר לו להשיג לעוה"ב הוא השגת עשר ספירות, וזה ביאור המאמר לרז"ל העוה"ז נברא בה"א העוה"ב נברא ביו"ד. והרי לך שני עולמות נרמזים במצות הסוכה כי כאשר ישתדל האדם ויטרח במעשה הסוכה עם חמשת חושיו ויעשה תכונתה וציורה בדבר גופני קנה מכאן וקנה מכאן וקנה על גביהן ואח"כ יכנס לפנים בחלל הסוכה להיות צל על ראשו הנה זה רמז ודוגמא להשתדלות האדם וטרחו בעוה"ז במעשה המצות עם חמשת חושיו ואחר כן יירש חיי העוה"ב בעשר ספירות להיות האור הבהיר הנקרא עטרה חופף וסוכך על ראשו כמאמר רז"ל ועטרותיהן בראשיהן ונהנין מזיו השכינה, כי לא יתכן לו לאדם לירש העוה"ב אם לא יטרח בו בעוה"ז, וזהו שאמרו ז"ל (ע"ז פ"ק דף ג) מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת מי שלא טרח מהיכן אוכל, וא"כ כל המקיים מצות סוכה ונכנס בה עיניו אל הסכך העשוי לצל ומסכים בדעתו כי הקב"ה צלן של ישראל והוא המגין עליהם כצל המגין מפני החמה הוא שכתוב (תהילים קכ״א:ה׳) ה' שומרך ה' צלך על יד ימינך. וכתיב (שיר ג) בצלו חמדתי וישבתי, וז"ש ושחמתה מרובה מצלתה פסולה. ואמרו במדרש שיר השירים רבה (שם) ונסו הצללים אלו שרי אומות העולם כי הכח המנהיג את האומות נקרא צל: וממה שאמר סוכה ישנה פסולה אי זו היא ישנה כל שעשאה קודם החג שלשים יום ואם עשאה לשם החג אפי' מתחלת השנה כשרה, מן המאמר הזה תוכל ללמוד כי בנין הסוכה רמז לבנין העולם, והעוה"ז מחודש כי הנושן מורה על קדמות ולפיכך פסלוה ביושן אלא א"כ עשאה לשם החג. שכיון שעשאה לשם החג הרי היא מחודשת כאלו עשאה עכשיו. וממה שאמרה תורה (ויקרא כ״ג:מ״ב) בסכות תשבו שבעת ימים ודרשו ז"ל תשבו כעין תדורו כלומר שהמצוה הזו אין לה הפסק כל ז' אלא מצותה ביום ובלילה ולא כמצות הלולב שמצותו ביום ולא בלילה, תוכל ללמוד כי מצות הסוכה יש בה רמז לעוה"ב כי כן תענוג העוה"ב אין לו הפסק לעולם ולא סוף ותכלית, וזהו דרך התורה ברוב כי המצוה תבאר ענינה בתחתונים ותרמוז בעליונים. ומפני שהאדם אי אפשר לו שיירש העוה"ב ועוה"ז כי אם בידיעת התורה על כן תמצא מצוה זו שהיא רומזת לתורה, כי לשון סוכה לשון ראייה, אמרו רז"ל למה נקרא שמה יסכה שסוכת ברוח הקדש תרגום וישקף ואיסתכי וכתוב בתורה (איוב כ״ח:כ״ז) אז ראה ויספרה וגו'. הסוכה צריכה צל וישראל מוזהרין להסתופף בצל התורה, הסוכה שלש דפנות והתורה שלשה חלקים תורה נביאים וכתובים המעמידין את העולם הוא שכתוב (ירמיהו ל״ג:כ״ה) אם לא בריתי יומם ולילה וגו'. הכשר גובה הסוכה עשרה טפחים רמז לי' הדברות. הכשר הרוחב שבעה טפחים רמז לשבע חכמות הנכללות בתורה. נמצא הכשר הדופן אורך ורוחב שבעים טפחים הוא שאמר שבעים פנים לתורה. חיוב ישיבת הסוכה בין ביום בין בלילה וזה רמז לתורה שכתוב בה (יהושע א׳:ח׳) והגית בו יומם ולילה. נשים פטורות מן הסוכה וכן הם פטורות מתלמוד תורה שנא' (דברים יא) ושננתם לבניך ולא לבנותיך, זש"ה (ירמיהו כ״ג:כ״ט) הלא כה דברי כאש נאם ה' וגו' מה פטיש זה מתחלק לכמה ניצוצות כלומר מתחלק הסלע על ידו כך דברי תורה מתחלקים לכמה טעמים שהרי מצוה אחת סובלת כמה ענינים וסובלת כמה טעמים בדרך נגלה ונסתר. ואין לך לתמוה בזה אם מצוה מן המצות או פסוק אחד מן התורה או מספרי הנבואה כולל כמה פנים מן הדעות, כי טעם הדבר הוא לפי שהמקום שמשם תוצאות הנבואה הוא כלל כל הכחות העליונים וא"כ יתחייב שיהיה דיבור הנבואה מאותו המין שהוא יונק משם, כי מן הידוע שהקול של מתן תורה היה כולל כל כחות הבריות, הוא שאמרו במדרש (תהילים כ״ט:ד׳) קול ה' בכח בכחו לא נאמר אלא בכח בכחו של כל אחד ואחד היה הקול יורד לכל אחד ואחד כפי כחו, יונקים כפי כחן מעוברות כפי כחן בחורים כפי כחן אף משה כפי כחו. ואם אתה תמה על הדבר למד מן המן שלא היה יורד לישראל אלא כפי כחו של כל אחד ואחד, יונקים היה להם כחלב משדי אמן שנא' (במדבר י״א:ח׳) והיה טעמו כטעם לשד השמן, בחורים אוכלין אותו כלחם שנא' (שמות ט״ז:ד׳) הנני ממטיר לכם לחם. זקנים היו אוכלים אותו דבש שנא' (שם) כצפיחית בדבש, חולים היה להם כסלת מעורב בדבש ושמן שנא' (יחזקאל ט״ז:י״ט) ולחמי אשר נתתי לך סלת ודבש ושמן אכלת, והגוים טועמין אותו מר שנא' (שמות ט״ז:ל״א) והמן כזרע גד הוא, ומה אם המן היה משתנה ונהפך לכמה מינין לא כ"ש הקול שהיה משתנה לכל אחד ואחד כדי שלא יהו ניזוקין שנא' (שם כ) וכל העם רואים את הקולות וגו' את הקול לא נאמר אלא את הקולות זהו שכתוב (איוב ל״ז:ה׳) ירעם אל בקולו נפלאות כשנתן הקב"ה התורה לישראל הראה להם בקולו פלאי פלאות, ע"כ במדרש. ולפיכך חייב אדם שיעשה סוכה במורגש ושיתבונן בענינה במושכל כי המצות תכלית כונתם בהשגת המושכל לא בהשגת המורגש לבד. ומן הידוע שההשגות שלש השגה גשמית והשגה דמיונית והשגה שכלית. הדמיונית פחותה מכלן ואפשר שתהיה שקרית או אמתית, הגשמית והשכלית שתיהן אמתיות אמנם אין מעלת הגשמית כמעלת השכלית, וכבר ידוע כי אבותינו על הים השיגו שתיהן השגה גשמית כשנקרע הים לשנים עשר גזרים לשנים עשר שבטים ועברו בהרגשת גופם, וזו היא השגה גופנית שהשיגו אמתת ההעברה באותו הנס המעולה, והשגה שכלית הוא שאמרו רז"ל ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל בן בוזי. וכיון שכל עיקר עשיית המצוה שיתבונן אדם בעיקרה שהוא המושכל והנסתר שבה, ואין שלמות האדם אלא בשניהם, כי אע"פ שאדם יודע הנסתר שבמצוה לא יפטר בכך שלא יעשנה בנגלה, ועל זה אמר הכתוב (דברים כ״ט:כ״ח) הנסתרות לה' אלהינו והנגלות לנו ולבנינו וגו'. יאמר ידיעת המצות בנסתר שבהם לה' אלהינו הם ואם תעלה השגתנו שנדע אחת מהם לא נפטר בכך מעשות המצוה בנגלה, והנגלות לנו ולבנינו עד עולם לעשות כלומר החיוב מוטל עלינו לעשותן בנגלה ובידיעת הנסתר אי אפשר לנו להפטר מן הנגלה, כך שמעתי בשם הרמב"ן ז"ל שכתב בפירוש החומש שלו אבל לא זכינו בו כי לא הגיע לידינו בארצות האלה:

גַּם לִמּוּד הַתּוֹרָה הוּא תַּקָּנָה שֶׁלֹּא יָבוֹא לִידֵי לָשׁוֹן הָרָע, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב שָׁם (ערכין ט"ו:): מַה תַּקָּנָתוֹ שֶׁלֹּא יָבוֹא לִידֵי לָשׁוֹן הָרָע? אִם תַּלְמִיד חָכָם הוּא, יַעֲסֹק בַּתּוֹרָה. וְהַטַּעַם הוּא פָּשׁוּט, כִּדְאִיתָא (סנהדרין צ"ט:): "אָדָם לְעָמָל יוּלָּד" (איוב ה' ז'), אֵינִי יוֹדֵעַ אִם לַעֲמַל מְלָאכָה אִם לַעֲמַל פֶּה, כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר (משלי ט"ז כ"ו): "כִּי אָכַף עָלָיו פִּיהוּ", הֱוֵי אוֹמֵר לַעֲמַל פֶּה, וַעֲדַיִן אֵינִי יוֹדֵעַ אִם לַעֲמַל תּוֹרָה אִם לַעֲמַל שִׂיחָה, כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר וְכוּ' הֱוֵי אוֹמֵר לַעֲמַל תּוֹרָה נִבְרָא, וְהָעִנְיָן הוּא דְּנִתָּן לְאָדָם טֶבַע מֵעֵת שֶׁנִּתַּן לוֹ הַדִּבּוּר, שֶׁכְּלֵי הַמִּבְטָא יַעֲשׂוּ אֶת שֶׁלָּהֶם וְלֹא יִתְעַצְּלוּ בָּזֶה, כְּמוֹ שְׁאָר אֵיבְרֵי הָאָדָם, שֶׁצָּרִיךְ הָאָדָם לְעוֹרֵר אֶת עַצְמוֹ לְזָרְזָם, לֹא כֵן כֹּחַ הַדִּבּוּר, וְזֶה שֶׁאָמְרוּ לַעֲמַל פֶּה. אַךְ יִתְבּוֹנֵן שֶׁלֹּא נִתַּן לוֹ כֹּחַ זֶה, כִּי אִם כְּדֵי שֶׁיִּזְכֶּה בַּתּוֹרָה, וְלָזֶה אָמַר דְּהַתַּקָּנָה, שֶׁלֹּא יָבוֹא לִידֵי לָשׁוֹן הָרָע הוּא רַק בְּעֵסֶקּ הַתּוֹרָה. דְּאִי לָאו הָכִי בְּוַדַּאי יִכָּשֵׁל בִּדְבָרִים אֲסוּרִים, כִּי מִטֶּבַע הָאָדָם, שֶׁכְּלֵי הַמִּבְטָא שֶׁלּוֹ לֹא יִהְיוּ סְגוּרִים, אִם לֹא מִי שֶׁיָּכוֹל לְהִתְגַּבֵּר עַל יִצְרוֹ וְלַעֲשׂוֹת עַצְמוֹ כְּאִלֵּם, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּחֻלִּין פ"ט.