מוסר על יונה א:ה

וּבֶאֱמֶת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שׁוֹתֵק, עַד שֶׁתִּתְמַלֵּא סְאָתוֹ, וְהַדִּין הַקָּשֶׁה מִתְגַבֵּר וְהוֹלֵךְ, וְנִגְזָר חֲרוֹן אַף פִּתְאֹם עַל הָאָדָם דֻּגְמַת הָרוּחַ סְעָרָה, שֶׁבָּא עַל סְפִינַת יוֹנָה פֶּתַע פִּתְאֹם, וְהָרוּחַ הָיָה הוֹלֵךְ וְסוֹעֵר, וּבִקְּשָׁה הַסְּפִינָה לְהִשָּׁבֵר. כֵּן גְּזֵרוֹת הַדִּין, אֲשֶׁר בְּבוֹא עַל הָאָדָם פִּתְאֹם מַרְעִישׁ כָּל הַגּוּף, וְנִתְלַהֵב וְנִתְחַמֵּם הַגּוּף וְנִכְנָס אֶל הַמִּטָּה, זוֹ עֶרֶשׂ דְּוַי, וְתַרְדֵּמָה נוֹפֶלֶת עָלָיו; וְזֶהוּ דֻּגְמַת (יוֹנָה א, ה): וְיוֹנָה יָרַד אֶל יַרְכְּתֵי הַסְּפִינָה וַיֵּרָדַם. וּבְעוֹדוֹ מֻטָּל עַל עֶרֶשׂ דְּוַי מַתְחִיל רוּחַ לְקַשְׁקֵשׁ בְּקִרְבּוֹ, וְזֶהוּ הַיֵּצֶר הָרָע, שֶׁמְּעוֹרֵר בְּאוֹתוֹ הַפַּעַם לֵב הָאָדָם, שֶׁלֹּא יִתְעַצֵּל הָאָדָם מִלְּהַרְהֵר בִּתְשׁוּבָה, כִּי קָרוֹב הַיּוֹם לְהִפָּרֵד מִזֶּה הָעוֹלָם. וְזֶהוּ דִּכְתִיב: וַיִּקְרָא אֵלָיו רַב הַחוֹבֵל — דָּא הוּא יֵצֶר הָרָע, שֶׁהוּא מַנְהִיג אֶת כָּל הַגּוּף, וַיֹּאמַר לוֹ: מַה לְּךָ נִרְדָּם?! קוּם קְרָא אֶל אֱלֹהֶיךָ וְגוֹ' — לֹא שַׁעְתָּא הוּא לְמִדְמָךְ דְּהָא סַלְקִין לְךָ לְדִינָא עַל כָּל מַה דְּעַבְדַת בְּהַאי עָלְמָא. וּרְאֵה לְהִתְוַדּוֹת לִפְנֵי בּוֹרַאֲךָ.