מוסר על יחזקאל ג:יח

ויהי דבר ה' אל יונה בן אמתי לאמר קום לך אל נינוה העיר הגדולה וקרא עליה, וכן מוזכר בתורה (שם ז) ואת רסן בין נינוה ובין כלח היא העיר הגדולה. יאמר כי רסן היתה מדינה ממוצעת בין נינוה העיר הגדולה ובין כלח הקטנה מכולן. וקרא עליה כל הקריאה כל קריאה בעל היא לפורענות כמו (איכה א׳:ט״ו) קרא עלי מועד לשבור בחורי. כי עלתה רעתם לפני חטאם כחטא דור המבול שכתוב בהן כי רבה רעת האדם. ויקם יונה לברוח תרשישה מלפני ה', לא היתה כונת יונה שיוכל אדם לברוח מפני השי"ת שכבר אמר דוד (תהילים קל״ט:ז׳-ח׳) אנה אלך מרוחך ואנה מפניך אברח אם אסק שמים שם אתה וגו'. אשא כנפי שחר וגו'. גם שם ידך תנחני וגו'. אבל כונתו היתה לברוח תרשישה הוא המקום אשר לא נגלה שם כבוד ה'. וענין מלפני ה' מן המקום אשר שם נגלה כבוד ה' שהרי ירושלים נקראת (ישעיהו כ״ב:א׳) גיא חזיון המשילה לבקעה המקבלת מי גשמים לפי שהיא מקבלת שפע הנבואה. וכמו שאמרו גיא שכל החוזים ממנה ולפיכך היה בורח מן המקום ששם רוח הנבואה תדיר אל חוצה לארץ כדי שלא יתנבא שם ושיעשה הקדוש ב"ה שליחותו על ידי נביא אחר ומה שהיה מסרב ללכת בשליחותו של מקום מחשבתו היתה טובה וכונתו לשמים והיה לו זה מתוך ענוה ותמימות לב כי נשא ק"ו בעצמו ממשה רבינו כשאמר לו הקב"ה (שמות ג׳:י׳) ועתה לכה ואשלחך אל פרעה היה מסרב בשליחותו ולא היה רוצה ואמר לו (שם ד) שלח נא ביד תשלח ואמר לו מי אנכי כי אלך אל פרעה וגו' ואמר אם משה שהיה שליח להוציא את ישראל הצדיקים היה מסרב בשליחותו אני הנעשה שליח להזהיר הרשעים לא כ"ש שראוי לי לעכב בשליחות ולצאת מלפני ה' ממקום שפע הנבואה כדי שלא תבואני נבואה זו ושלא אצטרך ללכת בשליחות זה. וא"ת א"כ שכוונתו היתה טובה מפני מה נענש שהושלך לים וי"ל שלא נענש על מחשבתו זו אבל נענש על דבר שלא הזהיר לאנשי נינוה הרשעים כיון שהקב"ה צוהו בכך שהרי הצדיקים והנביאים חייבין הן מדרך התורה להזהיר את הרשעים כשם שנא' ליחזקאל (יחזקאל ג׳:י״ח) באמרי לרשע מות תמות ולא הזהרתו ולא דברת להזהיר רשע מדרכו וגו' הוא רשע בעונו ימות ודמו מידך אבקש. ואתה כי הזהרת רשע ולא שב מרשעו ומדרכו הרשעה הוא בעונו ימות ואתה את נפשך הצלת. וכיון שנמנע ולא הזהירם נתחייב עונש, ואם תאמר כי נבואת יחזקאל היתה להיותו שליח להזהיר את ישראל, וכן אמר בראש הפרשה (שם) בן אדם צופה נתתיך לבית ישראל אבל יונה שנעשה שליח להזהיר אומ"ה אין מנהג האומות מנהג ישראל ויונה לא נתחייב להזהירם, יש לומר כי כיון שאמר השם יתב' קום לך אל נינוה וקרא עליה נתמנה צופה עליהם והיה חייב להזהירם וכיון שלא הזהירם היה ראוי לבקש דמם מידו לא לכבודם כי אם לכבוד השם ית' שנתעכב לקיים דברו ואין עיכוב שליחותו דומה לשליחות משה רבינו שהשיב לפניו יתב' (שמות ד׳:י״ג) שלח נא ביד תשלח כי לא היה השם ית' שולח למשה להזהיר לפרעה הרשע כי אם להוציא את עמו ישראל ועל כן נענש יונה דכתיב וה' הטיל רוח גדולה אל הים וגו' וכן דרך השי"ת בצדיקים מביא סער עליהם כדרך העולם וכפי המנהג ומציל אותם בדרך הנס שלא כדרך העולם ומנהגו. וייראו המלחים ויזעקו איש אל אלהיו כדרך כל ההולכים בים כשהים סוער עליהם, ומלחים אלו לא היו מאמינים באלהיהם כל כך כי אחר שזעקו לאלהיהם מיד הטילו את הכלים ולא המתינו כי לא היו בוטחים באלהי טעותם שיהיו יכולים להצילם ולהועיל להם ועל כן לא רצו לזעוק להם עוד, ויונה לא עשה כן אבל הצדיק עליו את הדין והיה בוטח בהקב"ה שיצילהו כשם שהוא מציל את הצדיקים כמו שכתוב (תהילים ל״ד:כ׳) רבות רעות צדיק וגו'. ויונה ירד אל ירכתי הספינה וישכב וירדם זה מוכיח שלא היתה כונתו רעה כי היה שוכב ונרדם כמי שלבו בטוח ולא היה לו פחד כלל. ויקרב אליו רב החובל חכם גדול היה ויאמר לו מה לך נרדם העת שתישן ואנחנו גם אתה בסער הגדול הזה מה לך נרדם כמי שלבו בטוח ואין לו פחד כלל, ואם אתה בוטח בצדקתך מחוייב אתה לבקש רחמים ולהתפלל קום קרא אל אלהיך הודיע רב החובל הזה כי מי שהוא מצער בעוה"ז או באתהו עת צרה שיכול להנצל בתפלתו מצערו כענין שכתוב (שם) צעקו וה' שמע וגו'. גם כל הצועק ומתפלל מתוך צרת החמס שיעשה לו חבירו השם יתברך שומע צעקתו. הוא שכתוב (שמות כ״ב:כ״ו) והיה כי יצעק אלי ושמעתי כי חנון אני, ומכאן אמרו שרב החובל היה חכם בדבריו אלו. ויאמרו איש אל רעהו לכו ונפילה גורלות מי שאינו מתפלל אולי הוא הגורם לנו את כל הרעה הזאת. ויפול הגורל על יונה כל אחד מהם יצא גורלו שהיה מתפלל זולתי יונה ויאמרו אליו מי הוא הגורם לנו הרעה הזאת כלומר מה הדבר הנמצא בך מה מלאכתך ומאין תבא מה ארצך ואי מזה עם אתה. שאלו ממנו ד' דברים כדי שיבינו מתשובתו להם הענין שבו היה יכול לגרום להם כל הרעה הזאת. שאלוהו על המלאכה תחלה אמרו שמא מכשף הוא או חרטום והביא עלינו כל הצער הזה בכשפיו ואחר כך שאלוהו על דרכו ומאין תבא אמרו שמא שליח מכשפים וקוסמים הוא. ואחר כך שאלוהו על ארצו שמא מארץ רעה או ממדינה שהיא שנואה לה'. ואחרי כן שאלוהו על עמו שמא אתה מעם שדרכו להרע. והנה יונה השיב עברי אנכי לא הלך בתשובתו על דרך שאלתם ושאלתם אחרונה ששאלוהו על עמו הקדים ראשונה כלומר אין לכם להתפחד ממני עברי אנכי אני הוא מן העם שכל המלאכות והחכמות המזיקות לבני אדם אסורות להם ואת ה' אלהי השמים אני ירא וגו' כלומר ולא עוד אלא שאני ירא שמים ואין דרך ירא שמים להתעסק בדבר רע. וייראו האנשים יראה גדולה כיון שנתברר להם שלא היה חשוד בדבר רע היו מפחדים פחד גדול על נפשותם. ויאמרו אליו מה זאת עשית כי ידעו כי מלפני ה' הוא בורח כי הגיד להם, ופירוש כי הגיד להם מתוך הדברים שהגיד להם ידעו כי הוא בורח ומה שהגיד להם שמתוכו ידעו זהו שאמר את ה' אלהי השמים אני ירא והם הבינו מזה כי הוא בורח. ומצינו לשון כי שמשמעו מאשר והוא (משלי ט״ז:כ״ו) נפש עמל עמלה לו כי אכף עליו פיהו שפירושך מאשר אכף עליו פיהו. וכיון שהבינו זה מתוך דבריו חשבו עצמן חטאים וחטאם שקבלוהו באניה ולקחו השכר ממנו הוא הגורם כל הרעה הזאת. ויאמרו מה נעשה לך וישתוק הים מעלינו שאוני והטילוני אל הים וישתוק הים מעליכם אמר להם אם הים הולך וסוער עליכם אינו בגללכם כי אם בגללי זהו שאמר כי בשלי הסער הגדול הזה. וכיון שאמר להם כן ומסר עצמו למיתה שיטילוהו לים היו מרחמין עליו. ויחתרו האנשים להשיב אל היבשה וגו'. וכשהבינו שלא היו יכולין לשוב אל היבשה בקשו רחמים מאת השי"ת ואמרו אנא ה' אל נא נאבדה בנפש האיש הזה וגו'. התפללו על שני דברים להצילם מסער הים זהו שאמרו אל נא נאבדה ולהצילם מעון זהו ואל תתן עלינו דם נקי כי אתה ה' כאשר חפצת עשית. וישאו את יונה ויטילוהו אל הים ויעמוד הים מזעפו. אינו חוזר לים כי אם לשם ית' כענין שכתוב (מיכה ו) זעף ה' אשא. כי זעף הים מפני זעף השם היה וכשכלה הזעף עמד הצער. וייראו האנשים יראה גדולה את ה' אין יראה זו כאותה שלמעלה שכתוב סתם וייראו האנשים יראה גדולה, כי אותה שלמעלה היתה פחד מסער הים וממאורעות העולם הזה בלבד ויראה שבכאן היא יראת ה' ית' ופחד מעונש העולם הבא. ויזבחו זבח לה' אין הכונה שהקריבו קרבנות כי לא היה מזדמן להם להקריב כי בים היו, אבל הכוונה בזבח הזה שבירת היצר והכנעת הלב שהוא עיקר התשובה והוא שכתוב (תהילים נ״א:י״ט) זבחי אלהים רוח נשברה. וידרו נדרים שהסכימו כלם בשובם לארצם שיתעסקו ביראת שמים, ומה שלא התפלל יונה עד עתה בראותו הסער הגדול בים שהיה הולך וסוער לפי שלא רצה להתפלל עד שיהיה מקבל יסורין ברצון המקום על שגגתו אשר שגג בעוה"ז ויודע היה ובטוח שלא יענישהו השי"ת עונש מיתה אבל יעשה עמו נסים ונפלאות ועל כן עיכב תפלתו עד היותו במעי הדגה. וימן ה' דג גדול, אין הכונה להיותו דג גדול בגופו כי יש בים דגים רבים גדולים ממנו. אבל הוא גדול בשנים שהיה ממונה לזה מששת ימי בראשית וגדול במעלה שהיה מזומן להציל נפש צדיק כיונה ולא אמר ויבלע את יונה אלא לבלוע זה יורה כי משעה שנברא מינהו לבלוע. ויהי יונה במעי הדג שלשה ימים ושלשה לילות. וכתיב אחריו ויתפלל יונה אל ה' אלהיו ממעי הדגה. ועדיין לא התפלל יונה כי אם אחר שלשה ימים שהיה במעי הדגה לפי שכל שלשה ימים שהיה שם היה נזוף מלפני ה' ית' והיה בוש להתפלל והיה רוצה לקבל יסורין כפי רצון הבורא ית' אבל אחר שעברו שלשה ימים אלו שעמד במעי הדגה התפלל לפי ששלשה ימים כנגד שלשה ימי החשך של מצרים. וכיון ששלמו לו ג' ימים כימי חשך מצרים עמד והתפלל ממעי הדגה כי בטוח היה בישועת ה' יתב' כשם שבאה ישועה לישראל במצרים, ועוד שאיפשר לומר כי יונה היה לו במעי הדג אור גדול כדמות אור היום כל אותם שלשה ימים כשם שהיה אור לישראל כל שלשה ימי החשך של המצרים הוא שאמר (שמות י׳:כ״ג) ולכל בני ישראל היה אור במושבותם, ואמר ממעי הדגה כי כשנכנס יונה במעיו היה חי וכשבא אל מעיו מת מיד כי לא היה ממונה מששת ימי בראשית כי אם להבליעו בתוך מעיו וכיון שהשלים מנויו שנתמנה עליו ושבשבילו נברא מת מיד, ועל כן קראו דגה כי לשון דג משמע חי ולשון דגה משמעו מת ככתוב (שמות ז׳:כ״א) והדגה אשר ביאר מתה. וכן בענין האתון שאמר בה הכתוב (במדבר כ״ב:ל״ג) ואותה החייתי כיון שדברה לבלעם ועשתה מנויה שנתמנית עליו מששת ימי בראשית מתה, וידוע כי הדבור היה לכבוד ישראל ולהודיע לבלעם כי הכח שהיה לו בפיו אינו בפיו שהרי יכול השי"ת ליטול הדבור ממנו שטבעו לדבר ונותנו לבהמה שאין טבעה לדבר וכונת הנס הזה לקצץ רגלי כוונת בלעם הרשע ושלא יקלל ישראל. וזאת תפלת יונה ויאמר קראתי מצרה לי אל ה' ויענני מבטן שאול שועתי שמעת קולי ואמר מבטן שאול לפי שהיה עומד בבטן הדג המת כאלו עומד בבטן שאול. ותשליכני מצולה בלבב ימים ונהר יסובבני. הנה זה היה נס גדול כי טבע הדג המת לצוף ולשוט על פני המים והדג הזה שהיה יונה במעיו היה שוקע במצולת הים, זהו שאמר ותשליכני מצולה בלב ימים שהגיע אל סוף המקום העמוק בלב הים, ומפני שהיה יונה בלב הים העמוק אמר ונהר יסובבני כי כל מימי הנחלים היו מקיפין אותו. שנאמר (קהלת א׳:ז׳) כי כל הנחלים הולכים אל הים. כל משבריך וגליך עלי עברו כל משברי הים עוברים עליו לארבע רוחות העולם. ואני אמרתי נגרשתי מנגד עיניך אך אוסיף להביט אל היכל קדשך. אפפוני מים עד נפש תהום יסובבני סוף חבוש לראשי מה ענין ים סוף אצל התהום משאר הימים אבל שני הכתובים נקשרים זה עם זה חציו של ראשון מחובר עם חציו של שני. ופירושו ואני אמרתי נגרשתי מנגד עיניך כשאפפוני מים עד נפש תהום יסובבני וכן חציו הא' שהוא אך אוסיף להביט אל היכל קדשך הוא מחובר עם סוף חבוש לראשי ופי' בטוח אני שאוסיף להביט אל היכל קדשך כשאני רואה מימי ים סוף חבושים לראשי כי ים סוף מערב לארץ ישראל והיו פניו כלפי ארץ ישראל נוכח העיר ומשם היה בטוח בישועת השם יתברך כשם שהיתה ישועת ישראל בקריעת ים סוף. וכשהיה רואה מימי ים סוף באים על ראשו זכר את האות הגדול והנורא שעשה השם יתברך לאבותינו על הים כי העלה אותם משם והיה בטוח כי השם יתברך יעלה אותו ממצולות הים ויוסיף להביט אל היכל קדשו. לקצבי הרים ירדתי הארץ בריחיה בעדי לעולם פי' קצבי לשון מדה ושיעור דבר הקצוב כלומר כגובה ההרים הגבוהים על הארץ כן היתה ירידתי בתוך הים שניהם היו על מדה אחת ועל קצב אחד. הארץ בריחיה בעדי פי' בריחי הארץ נחשבים כגון קו עובר על אמצעית הארץ על הנקודה האמצעית הנקרא בלשון ערבי נקט"ה הקו העובר על הנקודה היוצא אל הקף הארץ אל שני צדיה ויהיה מבריח מן הקצה אל הקצה והקו הזה הנקרא בריח הוא ארוך מכל קו ישר שיהיה עובר על הארץ וחולק אותה, והנקודה הנקרא מרכז היא עמוקה מכל הנקודות הנתונות בארץ וכל הקוים הנקראים בריח עוברים עליה והיה יונה בדבריו אלה מועיל שהגיע לסוף התהום גם לעמקי הארץ, והוא שאמר הארץ בריחיה בעדי לעולם היה באמצעית הארץ וכל הבריחים עוברים עליו ואמר בעדי לעולם כלומר מכל צד מצדי העולם שאתה מוצא את הבריח עליו היה עובר, וזהו ענין כל העומד באמצעית העגולה או באמצעית הכדור. ואמר ותעל משחת חיי ה' אלהי מתוך הצער והמצוק הגדול הזה העמוק אתה מעלה אותי. בהתעטף עלי נפשי את ה' זכרתי. מן הכתוב הזה למדנו כי כל העומד בצרה ובצער גדול והוא זוכר את הש"י ומבקש רחמים לפניו בכל לבו ובכל נפשו בכונה שלימה ובתשובה שלימה השי"ת מרחם עליו ותפלתו תכנס אל היכל קדשו, וכן אמר משה (דברים ד׳:ל׳) בצר לך ומצאוך כל הדברים האלה וגו'. וזהו שאמר יונה כשהיתה נפשי מתעטפת ושופכת תחנה זכרתי את אלהי בתמימות לב ובכונה שלימה ומיד ידעתי שתפלתי נשמעת. משמרים הבלי שוא אמר כן על המלחים שהיו משמרים הבלי שוא ורחמת עליהם כשקבלו לעזוב חרפתם זהו חסדם יעזובו תרגום חרפה חיסודא. והעלית עליהם כאלו זבחו זבחים ונדרו נדרים ואינם נאמנים שיקיימו את נדריהם ואעפ"כ רחמת עליהם על אחת כמה וכמה אני המודה בתורתך המשים תפלתי זבח לפניך שאמר ואני בקול תודה אזבחה לך וגו'. אשר נדרתי אשלמה ישועתה לה'. שאהיה ראוי למצוא ישועתך הגדולה, ומיד קבל השם יתעלה תפלתו ויאמר ה' לדג ויקא את יונה אל היבשה. בכאן קראו דג כי החיהו השי"ת לכבוד יונה וע"כ קראו דג כבתחלה, ואמר ויקא ולא אמר להקיא כמו שאמר לבלוע את יונה לפי שכל בעלי חיים מזומנים הן לשרת את הצדיקים מבני אדם ולהועיל להם ואין להם רשות להזיק וכשהקיאו ליבשה מיד נתנבא. ויהי דבר ה' אל יונה שנית לאמר קום לך וגו' הזכיר שנית ללמד שהיא שנית בענינה שאינה דומה לנבואה ראשונה כי בראשונה היו ראוים ליענש מיד וכשנתאחר הדבר עד הנבואה השנית נפתחו להם שערי תשובה ונתאחרה הגזירה וע"כ אמר בראשונה וקרא עליה כי קריאה בעל היא לפורענות כלשון (איכה א׳:ט״ו) קרא עלי מועד, זהו שאמר כי עלתה רעתם לפני. כלומר נגזר עליהם גזירת מי שעלתה רעתם לפני השי"ת ודינן להשחת מן העולם כמו שנאמר בסדום (בראשית י״ט:י״ג) כי גדלה צעקתם את פני ה'. אבל בכאן אמר וקרא אליה כי כל קריאה באל לטובה (יחזקאל ל״ו:כ״ט) וקראתי אל הדגן והרביתיו ועל כן אמר שנית לפי שהיא שנית בענינה. ויקם יונה וילך אל נינוה ונינוה היתה עיר גדולה לאלהים, ייחס מעלתה וגדלה שכן דרך הכתוב ליחס הדברים הנכבדים והדקים לאלהים כענין שכתוב (בראשית א׳:ב׳) ורוח אלהים, (איוב א׳:ט״ז) אש אלהים יחס היסודות הדקים לשי"ת מה שלא תמצא כן ביסוד המים והעפר שהם כבדים והכונה בנינוה שאין ראוי ליחס גדולה לכח בני אדם כי אם לגבורת אלהים, והיתה מהלך שלשה ימים ויחל יונה לבא העיר היה במהלכו כל היום ההוא מייחל וממתין דבר השי"ת שאמר לו וקרא אליה את הקריאה אשר אני דובר אליך ולא נודע לו הדבר עד שגמר מן העיר מהלך יום אחד ובתחלת היום השני נתברר לו הדבר כענין שכתוב ויקרא ויאמר עוד ארבעים יום ונינוה נהפכת ונתאחרה הקריאה יום אחד עד שיהא מגיע במהלכו באמצע העיר כדי שיתברר לאנשי נינוה אמתת דבריו בבואו בתוכה לקרוא הקריאה הזאת, ועוד יש לומר כי היתה הקריאה אחרי יום אחד כדי שיהיה העובר עליו יכול לעלות אל ראש המדינה מגיד את הקריאה אשר שמע מפיו והרצים לפניו עד מהלך היום השלישי שהוא סוף העיר מגידים את הקריאה כמו כן ונמצא במהלך יונה היום השני לבדו נשמעה הקריאה מהלך שלשה ימים והיו הרצים לפניו נבהלים ונדחפים להשמיע את דבריו. ויאמינו אנשי נינוה באלהים. אמונתם זו לא היתה אמונה שלימה בלב אבל האמינו שהקריאה ההיא לאלהים והוא יכול לעשותה כלו' האמינו שהבורא יכול ליפרע מהן ולהענישם כאשר כל מלך וכל שליט יכול ליפרע מאנשיו אשר תחת ידו וזה מפני פחדם לא מפני יושר אמונתם. ויקראו צום וילבשו שקים מגדולם ועד קטנם כלומר לבכות ולספוד על נפשותם מפני פחדם שהיו מפחדים על עצמם מן המיתה לא מפני פחד ה' ויראתו מעונש העוה"ב ולא מתוך אמונת הלב. ויגע הדבר אל מלך נינוה כי יתכן שהיה מושב המלך מחוץ לעיר ומה שהגיע אליו הוא מעשה אנשי העיר שקראו צום ולבשו שקים והוא עשה כמעשיהם כענין שכתוב ויקם המלך מכסאו וגו' ויזעק ויאמר בנינוה מטעם המלך לא מפני יראת השי"ת האדם והבהמה הבקר והצאן ופירוש האדם הם עוללים ויונקים והטף אשר אין להם דעת כמו שאומר בסוף הנבואה הרבה משתום עשרה רבוא אדם אשר לא ידע בין ימינו וגו' כי הגדולים קראו צום ולבשו שקים ונשארו הקטנים שגזר עליהם המלך שלא לאכול ולא לשתות אמר אל יטעמו והוא נפרד בטעם שעליו בפני עצמו ופירוש אל יטעמו שום טעם כי כן כתיב (איוב וב) וחיך אוכל יטעם לו. מאומה אל ירעו על הבהמות ומים אל ישתו על כלם. ויתכסו שקים האדם והבהמה שהיו כל בעלי חיים נוהגין מנהג א' במאכל ובמשתה. ויקראו אל האלהים בחזקה כדי שיהיו הטף והבהמה שצוה להרעיבם ולהלבישם שק קוראים אל שופט העולם ומלכו בחוזק טעם המלך ומצותו לא מדרך אמונתם כי הבהמה והקטנים אין להם דעת להיותם קוראים אל האלהים מתוך יראה או מתוך אמונה או מתוך דעת אבל צועקין ובוכין ומייללין בכל כחם מן הצער אשר הם עומדים בו, ולא תמצא בכל נבואה זו תפלה לאנשי נינוה אבל הסכמתם ועצתם כולה היתה לצער הטף והבהמה ולהרעיבם ולהצמיאם לפי שאינם יודעים מאומה ואין להם דעת אולי ירחם אותם האלהים בגללם. ומה שלא היו הם מתפללים לפי שלא היה דרכם להתפלל ואעפ"כ ריחם ה' יתברך עליהם כששבו איש מדרכו הרעה ומן החמס אשר בכפיהם היו מחזירים כל גזלה וכל חמס שהיה נמצא בידם לבעליהם, ואמרו רז"ל כי היתה תשובתם גדולה וחזקה בענין חזרת הגזלות (תענית דף יו) גזל מריש ובנאו בבירה היה מקעקע הבירה ומחזיר מריש לבעליו ואע"פ שיספיק לו מן הדמים ולא יצטרך לקעקע הבירה, ועתה הודיע הכתוב כונתם מי יודע ישוב ונחם פירוש מי יודע אם ישוב אם לא מפני שלא היו בוטחים בגזרה הנגזרת עליהם שתהיה בטלה מהם בתשובתם ואף על פי כן לא הסתיר בעל הרחמים פניו מהם ולא שאלו להם סליחה וכפרה כדי לקנות להם חיי העולם הבא אבל אמרו ולא נאבד שאלתן היתה על אבדן העולם הזה לבדו. וירע אל יונה כשלא נתקיימה נבואתו ויתפלל אל ה', ואין התפלה הזאת מטעם בקשת הרחמים כי אם מלשון פלילים ששאל תפלה מלפני המקום ויאמר הלא זה דברי כי הייתי יודע כי אתה אל חנון ורחום, ומפני שידעתי זה על כן קדמתי לברוח תרשישה ובטחתי במדותיך אלה הטובות ואריכות אפך וגודל רחמיך שאתה תעביר על חטאתי ולא תענישני ועתה ה' קח נא את נפשי ממני וגו'. לפי שאתה מתנחם על הרעה אשר דברת על אנשי נינוה הרשעים שלא היתה תשובתם לכבודך וחייבתני וגזרת עלי לבא להם בשליחותך ונמצא אני כזבן בעיניהם בדברי, ומפני זה אני רואה כי טוב מותי מחיי והקב"ה חיזק הטעם הזה בידו ואמר לו ההיטב חרה לך ואין זה לשון תמיהה כי אם לשון ודאי אמר לו השי"ת ראוי הוא הדבר הזה שיחרה לך ואלו היה תמיהה היה יונה משיב לו כמו שנא' בסמוך שהשיב לו היטב חרה לי עד מות ומתוך התשובה אנו מכירין שלשון תמיהה דיבר אבל בכאן שלא השיב יונה למדנו שהוא לשון הודעה, והנה יונה נתפייס בזה כשהודה לו השי"ת בדבר והיה מקוה עוד אולי תתקיים נבואתו, וזה שאמר ויצא יונה מן העיר וישב מקדם לעיר ויעש לו סוכה וישב תחתיה בצל כלומר עשה לו דמות סוכה מבטחונו ותקותו בשם יתברך, וישב תחתיה בצל מסתופף בצל תקותו עד אשר יראה מה יהיה בעיר בהשלמת ארבעים יום אם ינצלו מן הגזרה אם לאו, והנה הש"י פירש לו סוד הענין והודיעו שאין מחשבתו זאת יכולה להתקיים ועל כן נתן לו דמיונות בדרך משל כמו שמספר והולך. וימן ה' אלהים קיקיון הזכיר שני שמות בצמיחת הקיקיון והוא אילן של דלעת שהעלה לו רחבה ויש לו צל גדול וכענין שכתוב (בראשית ב׳:ט׳) ויצמח ה' אלהים מן האדמה וגו' כי הנהיג באילן זה מנהג אילני גן עדן כי בו ביום שנבראו היו בגודל גופן ובקומתן ועל כן אמר ויעל מעל ליונה להציל לו מרעתו רעת חום השמש. וישמח יונה על הקיקיון שמחה גדולה שמח על האילן שהיה הצל מועיל לו:

ובמסכת ערכין (דף יז ב) פרק יש בערכין מנין לרואה בחבירו דבר מגונה שחייב להוכיחו שנא' (ויקרא י״ט:י״ז) הוכח הוכיחו ולא קבל ממנו מנין שיחזור ויוכיחו ת"ל תוכיח יכול אפילו פניו משתנות תלמוד לומר (שם) ולא תשא עליו חטא הוכח תוכיח אין לי אלא הרב לתלמיד תלמיד לרב מנין תלמוד לומר הוכח תוכיח מ"מ. ומאן דלא מוכח מתפש בההוא עון דאמר מר מי שאפשר לו למחות באנשי ביתו ואינו מוחה נתפש כו' על אנשי עירו כו' בכל העולם כלו נתפש על כל העולם כלו. דאמר רבי חנינא מאי דכתיב (ישעיה ה) ה' במשפט יבא עם זקני עמו ושריו. אם שרים חטאו זקנים מה חטאו אלא עם זקנים שלא מיחו בשרים, ואמר רב יהודה אמר רב מאי דכתיב (יחזקאל ט׳:ד׳) ויאמר ה' אלי עבור בתוך העיר בתוך ירושלים והתוית תו על מצחות האנשים הנאנחים והנאנקים, אמר הקב"ה לגבריאל לך רשום על מצחן של צדיקים תו של דיו כדי שלא ישלטו בהן מלאכי חבלה. ועל מצחן של רשעים תו של דם כדי שישלטו בהן מלאכי חבלה. אמרה מדת הדין לפני הקב"ה רבש"ע מה נשתנו אלו מאלו א"ל אלו צדיקים גמורים ואלו רשעים גמורים אמרה לפניו רבש"ע היה בידם למחות ולא מיחו אמר לה גלוי וידוע לפני שאם מיחו בידם לא היו מקבלין מהם אמרה לפניו רבש"ע אם לפניך גלוי להם מי גלוי חזר ואמר (שם) זקן ובתולה טף ונשים תהרגו למשחית ועל כל איש אשר עליו התו וגו'. מאי וממקדשי תחלו תני רב יוסף אל תקרי וממקדשי אלא ממקודשי אלו בני אדם שקיימו כל התורה מאל"ף ועד תי"ו, הא למדת שאפי' צדיקים גמורים נתפשים על הדור, וכן הוא אומר (שם יד) והכרתי ממך צדיק ורשע צדיק על שלא מיחה ברשע, וכן אתה מוצא ביאשיה המלך שנתפש על דורו וכתוב בו (מ"ב יב) וכמוהו לא היה לפניו מלך אשר שב אל ה' בכל לבבו, וכן אמר הכתוב (ויקרא ה) חטאת הקהל הוא. וסמיך ליה אשר נשיא יחטא. לימדך בזה כי חטאת הקהל הוא חטא הנשיא כי הנשיא נתפס על כלן כיון שבידו למחות, וכך כתוב (ביחזקאל ג׳:י״ח) ואתה כי לא הזהרת רשע הוא בעונו ימות ודמו מידך אבקש. ועוד דרשו רז"ל (ויקרא כ״ו:ל״ז) וכשלו איש באחיו איש בעון אחיו והעמידו זה בגמרא במי שבידו למחות ואינו מוחה, ועוד דרשו (דברים א׳:י״ג) ואשימם בראשיכם ואשמם כתיב ללמדך שאשמן של צבור בראשי הדיינין שיש בידם למחות, וכן מצינו במשה שכתוב בו (במדבר ל״א:י״ד) ויקצוף משה על פקודי החיל והוא מלשון פקידות ומנוי כמו יפקד ה' ולא קצף משה אלא על הגדולים מנהיגי החיל ולימדך הכתוב שכל סרחון הדור תלוי בגדולים שיש בידם למחות שהרי כל מי שהכח בידו עליו להעניש כל עושי רשעה וכן אמר איוב על הקב"ה (איוב י״ב:ט״ז) עמו עוז ותושיה לו שוגג ומשגה, יאמר האדון יתברך שעמו הכח ולו העונש להפרע מן השוגג והמשגה כלומר מן הטועה והמטעה: אמרו רז"ל עד היכן תוכחה רב אמר עד הכאה ושמואל אמר עד קללה רבי יוחנן אמר עד נזיפה וכלן מקרא אחד דרשו (שמואל א כ׳:ל׳) ויחר אף שאול ביהונתן ויאמר לו בן נעות המרדות וכתיב (שם) ויטל שאול את החנית עליו להכותו. תני רבי אומר (תמיד פ"ה כח) אי זו הוא דרך ישרה שיבור לו האדם הוי אומר זה התוכחה ואהוב התוכחה שכ"ז שהתוכחת בעולם נחת רוח באה לעולם ברכה באה לעולם ורעה מסתלקת מן העולם שנאמר (משלי כט) ולמוכיחים ינעם ועליהם תבוא ברכת טוב:

ובזה^*ענין נחמד על מאמר ירושלמי בר"ה (הלכה ג'), רבי חייא בר בא בעי תבואה שלקה וכו' ומתרץ הקושיות של הבעל יפה מראה העומדים במקומן. יתבאר מאמר בירושלמי פרק קמא דר"ה רבי חייא בר בא בעי תבואה שלקה בערב פסח מאיזה דין לוקה אין תימא משתא דעלית עד כדון לא עלתה אין תימא משתא דנפקא הכין הוית מורכא כל שתא מילקי כדון. פירושו של השאלה מתי נדונת התבואה אם תאמר משנה הנכנסת דהיינו בפסח למחר עדיין לא נכנס השנה. ואיך לקתה התבואה זו מצד הדין שלא נידון עדיין א"ת משנה היוצאה שנידונה בפסח דאשתקד איך היתה מארכת בשלום כל השנה ועכשיו לקתה. ואחר כך מביא בירושלמי אלו בני אדם שמתים בר מינן מן ר"ה עד י"כ מאיזה דין הם מתים אין תימא משתא דעלית עד כדון לא עלית אין תימא משתא דנפקת היכן הוית מורכא כל שתא ממות עד כדון ומשני ולא שמיעא ליה דאמר רבי קרוצפתא בשם רבי יוחנן ג' פנקסות הן אחד של צדיקיים גמורים. ואחד של רשעים גמורים ואחד של בינונים של צדיקים גמורים כבר נטלו אפוסיון שלהם בר"ה וכן הרשעים גמורים ובינונים נותן להם עשי"ת אם עשו תשובה נכתבים עם הצדיקים וכו' ע"כ. ובעל יפה מראה הרבה להשיב אפו על זה חדא מכ"מ קשה המתים בערב ר"ה מאיזה דין מתים אם מר"ה הנכנס עדיין לא נכנס ואם מי"כ העבר איך האריכו כל השנה עוד הוקשה לו איך מתורץ קושיות התבואה בשלמא באדם יש תירוץ על אלו שמתים ב"מ בין ר"ה לי"כ כי נכתבין בספר למות או לחיים בר"ה שעבר דהאי שתא. ואלו שמתו ב"מ קודם ר"ה נגזרה עליהם שימתו ביום כפור דאשתקד אמנם בתבואה הקושיא במקומה עומדת וסיים בלשונו ובבבלי לא תשו לקושיא זו לא בתבואה ולא באדם עכ"ל. ובאמת צריך עיון למה לא קשה לבבלי קושיות אלה והקריב אלי דהכי פירושו כי הקושיא על התבואה לא חש לתרץ כי סמך על המשכיל שיבין וישכיל התירוץ מעצמו והוא על הדרך מש"כ הפוסקים בענין עוף שנולד בו ספק טריפה אם חי י"ב חודש יצא מכלל טריפה. וכ' מהרמ"א בתורת חטאת שלו כלל ו' סי' ע"ג וז"ל. ועוף דבר שיש בו ספק טריפה אם חי י"ב חודש יצא מכלל טריפה ושרי דטריפה אינה חיה יב"ח ומוסכם מהפוסקים בזה. ונ"ל לומר דאם נתעברה השנה צריך להמתין י"ג חודש אע"ג דקאמר יב"ח ולא קאמר שנה^*ראיה נכונה על טעם שלו מת"ח. ודקדקו הפוסקים לענין אבלות דמכח זה א"צ להתאבל י"ג חדשים מ"מ לענין טריפות שאני דבגמ' תלי הטעמא בימות החמה וימות הצינה ופירש"י דיש מכה מקלקלה מחמת החמה ויש מכה מקלקל' מחמת הצינה ולכן נראה דבעינן ימות החמה וימות הצינה שלמים עכ"ל. לראיה מפרק המקבל שמביא ו' זמנין שהם בשנה) ועוד אי' בגמרא פ' המקבל (ב"מ קו, ב), רשב"א אומר משום רבי מאיר חצי תשרי ומרחשון וחצי כסליו זרע חצי כסליו טבת וחצי שבט חורף. חצי שבט אדר חצי ניסן קור. חצי ניסן אייר חצי סייון קציר כו' עיין ברש"י שפי' קציר כנגד זרע רק שזה תחילת ימות החמה וימות הגשמים תחלת ימות הצינה וקור וחום הוא חריף שבלילה וחריף שבחמה כו'. וע"י זה יתבאר שפיר כי זמן הזריעה ר"ה וקציר הוא זמן ניסן. וצריך אתה לדעת מה שהקשו תוספות במתניתא בד' פרקים העולם נידון בפסח על התבואה ממעשה דההוא חסיד שלן וכו' והיה בר"ה ושמע הרוחות היו מספרי' כל הזורע ברביעה ראשונה ילקה. ולעיל העתקתי תירוץ הראשון של התוס' ועכשיו אעתיק התירוץ השני וזה הוא כי אמרו בבוא ר"ה חוזרין מה שדנין בפסח ועצרת וחג ונמצא יובן שפיר בפסח דנין בתבואה ואותה התבואה עדיין לא נזרעת עד ר"ה אח"כ וחוזרין הדין במרום מה שפסיק בפסח וידוע שכל הדינים שבעולם העונשים בחולי בר מינן הן מחמת חמה או מחמת צינה בר מינן כענין צנים ופחים וכו' וגם לא נפלאת שב' מיני גיהנם הן אחד של אש ואחד של שלג. הרי לך שעונשים ופורענות ומכות וחולי בר מינן נמשכים מחמת הצנה או מחמת החום. וא"כ על נכון הוא כי דרך משל אם נגזר בפסח על התבואה שתהיה נלקה על ידי החום. ואותה התבואה מה שדנים בפסח חוזרים הדין במרום בר"ה ולפי סדר הזמן שתחלת הזריעה תלי תשרי ואף שדנין בפסח שהתבואה תהיה נלקת בחמה והתחלת הזריעה הוא מהתחלת ימי הצנה א"כ בהכרח צריך להמתין עד הפסח כי בזמן הזה מתחיל ימות החמה כדי שיצא לאורה הגזירה שדנין עליה בפסח דאשתקד וחוזרין דינו בר"ה. ואם הגזירה היה שתהיה נלקח על ידי חמה כי טעם גלוי בעיני הש"י ברוך הוא אם כן בהכרח מוכרח להמתין עד ערב פסח. אכן באדם שדינו וגמר דינו הכל בר"ה וי"כ א"כ מן י"כ שעבר עד י"כ אחר כך ואז עברו ימי הצינה וימי החמה כל השנה כולה וא"כ קשה למה האריך עד כדון והוצרך לתרץ ע"י ג' ספרים נפתחים וכו' המשכיל ויודע יבין וישכיל וימצא דבר חידוש ופלא^*טעם נכון על קושיא השנייה של הבעל יפה מראה. ומה שהקשה הבעל יפה מראה למה לא שאל על אותן שמתו בער"ה בר מינן אימתי נדונו יש לי לתרץ על אלו שמתו ב"מ בערב ר"ה כשחודש אלול מעובר' לק"מ כי אז ער"ה הוא חודש אלול וי"ל שהש"י גזר על אותו איש שלא יחיה שנה זו ובאם חסר מחייו יום אחד בשנה מקוים גזירת המקום ב"ה שלא עלתה לו שנתו. ואין להקשות למה האריך כל כך עד יום האחרון של שנה כי בהדי כבשיה דרחמנא למה לן. אך ורק כשחדש אלול הוא אינו מעובר ומתו בר מינן בערב ר"ה קשה והלא לא נגזרה כי קי"לן מקצת היום ככולו וכשמת בער"ה בחודש שאינו מעובר נראה שכלתה לו שנתו ואיה גזירת המקום ב"ה שגזר עליו שימות בשנה זו וראיה לקושיא זו כי יש משנה שלימה בשביעית (י, ב) השוחט את הפרה וחלקה בר"ה אם היה החודש מעובר משמט ואם לאו אינו משמט. ופי' הברטנורי השוחט הפרה בשנה שביעית ומלקה ביום ראשון של שני ימים טובים של ר"ה אם היה אלול מעובר נמצא דיום ראשון שנחלקה היה חול והיה יום האחרון של שנה שביעית משמטה בסופה וא"כ לא מבעיא על ערבת ר"ה כשחל בחדש אלול מעוברת כי אז הוא סוף ונתקיים הגזרה מה שא"כ כשאלול לא נתעברה ואז ערב ר"ה הוא סוף שנה וקיל"ן מקצת היום ככולו וקשה אימתי נדון והלא השנה עבר והנה על קושיא זו יש לי גם תירוץ ואקדים תחלה מ"ר פרשת שמות (א, כט) גבי (ב, יב) ויפן כה וכה וירא כי אין איש כי בן מות הוא וק' לפי המדרש להיפך הול"ל בתחלה היה לו לומר וירא כי אין איש כי בן מות הוא ורצה להרגו ואז ויפן כה וכה באם אין רואה אותו ונ"ל ליישב הכל על סגנון א' וע"ד מה שמצאתי בתשובת רבי יעקב וויי"ל (מהרי"ל סימן ר"ג) ששאל מה שארז"ל שמשה מת בשבת ובאותו יום כ' י"ג ספרי תורות לכל שבט (דב"ר ט, ט) ואיך רשאי לכתוב בשבת.^*רוקח מזלו של אדם מת למעלה ברקיע טרם שאדם ימות בארץ זוהר פרשת ויחי ל' יום קודם פטירת האדם נסתלק הצל מעליו. ומשני בשם הרוקח שמזלו של משה מת למעלה בשבת קודם זמן שנפטר הוא מהעולם הגם שהוא חי למטה אחר זה. ולי נראה ליישב ע"ד הזוהר פרשת ויחי (רכז א) וז"ל דתניא ההוא יומא דבר נש נפיק מהאי עלמא ההוא יומא יומא דינא רבה דאתחשך שמשא מן סיהרא כמ"ד (קהלת יב, ב) עד לא תחשך השמש דא נשתמא קדישא דאתמנע מבר נש תלתין יומין עד לא יכוק מעלמא לההוא צולמא דאתמנע מיניה ולא אתחזי מאי טעמא אתמנעית מיניה בגין דנשמתא קדישא אסתליקת מיניה ולא אתחזי עכ"ל ויובן שפיר שמרע"ה כתב י"ג ס"ת ביום מותו ממש. ומה שארז"ל שמת בשבת היינו צל שלו אסתלק ממנו ביום השבת ל' יום קודם מותו והיה כאלו מת והוא חי אחר זה ל' יום ותוך זמן זה כתב הספרי תורות ועד"ז יובן המדרש שאמר בתחלה ויפן כה וכה וה"ק ויפן כה וכה לארבע רוחותיו לראות אם יש לו צל וראה שהצל נסתלק ממנו ואז וירא כי בן מות הוא זה היה הסיבה ע"י ויפן כה וכה. ובענין זה יתורץ הקושי' של הבעל יפה מראה כי ידוע מקיבוץ הימים נעשה שבוע. מקבוץ השבוע נעשה חודש. מקבוץ י"ב חדשים נעשה שנה. ומי שנגזר עליו מיתה בר מינן בשנה שנפלה עליו הגזירה ב"מ להמאוחר שבכולם ינוכה לו על כל פנים חודש אחד משנה ואז יש חסרון ניכר כשנחסר לו חודש א' משנה ולכן אף אותן שמתים בער"ה ב"מ סר צילם מעליהם ל' יום מלפניו ואז נחסר לו חודש שלום בעו"ה כי אף שהוא מנענע בגופו מ"מ אין הצל עליו והרי הוא כאלו מת ועבר ובטל מן העולם לכן אין קושי' על אלו שמתו בער"ה כי אלו מתי בר מינן ל' יום קודם לזה. רק על אלו שמתו ב"מ בין ר"ה ויום כפור ואז נסתלק הצל שלהם תוך חודש אלול א"כ לא היה נחסר להם חודש שלם משנה שעבר מש"ה שאל איך האריך לו כ"כ אי אפי' בחודש האחרון היה חי והשיב לו ג' ספרים נפתחים וכו' וכדפירשנו ובלע המות לנצח והחפץ בחיים יתן לנו חיים ארוכים אמן. ומאחר שאנו מחזיקין בענין ג' ספרים הפתוחים לפני הקב"ה כשיושב על כסא הדין אמרתי לבאר מה שמצאתי בספר הרקנט"י פרשת אמור (בפסוק דבר אל בני ישראל בחדש השביעי) מה שהביא בשם רבותינו וז"ל וכבר ידעת כי ר"ה יום הדין לכל העולם וארז"ל^*המשכיל ימצא דבר טוב ויפה בס' הרקנט"י פרשת אמור על המריבה אשר למדה"ד עם מדה"ר. בשעה שהקב"ה עולה ויושב על כסא הדין. מדה"ד עומדת על שמאלו ומדה"ר עומדת על ימינו ומריבות זו עם זו. מדה"ד אומרת שפוט עולמך בדין שלם להם לרשעים כפעלם ומדה"ר אומרת (תהלים קל, ג) אם עונות תשמר יה אדני מי יעמוד. מדה"ד אומרת (יחזקאל ג, יח) רשע בעונו ימות. מדה"ר אומרת (יחזקאל לג, יא) כי לא אחפוץ במות הרשע. מדה"ד אומרת (מיכה א, ה) בפשע יעקב כל זאת ומדה"ר אומרת (ישעיה כט, כב) לא עתה יבוש יעקב. מדה"ד אומרת (שמות כ, ה) פוקד עון אבות על בנים. ומדה"ר אומרת (דברים כד, טז) לא יומתו אבות על בנים. מדה"ד אומרת (ויקרא כו, טז) אף אני אעשה זאת לכם. ומדה"ר אומרת (ישעיה מח, יא) למעני למענין אעשה. מדה"ד אומרת (ישעיה ל, לג) כי ערוך מאתמול תפתה. ומה"ר אומרת (תהלים צ, ב) בטרם הרים ילדו וגו'. מדה"ד אומרת (ישעיה ה, יד) לכן הרחיבה שאול נפשה ופערה פיה לבלי חק. מדה"ר אומרת (משלי ג, יח) עץ חיים היא למחזיקים בה. מדה"ד אומרת (הושע א, ו) כי לא אוסיף עוד ארחם בית ישראל. ומדה"ר אומרת (ישעיה ד, א) כי ירחם י"י את יעקב. מדת הדין אומרת (דניאל יב, ב) אלה לחרפות. ומדה"ר אומרת אלה לחיי עוה"ב. ועיין ברקנט"י ביאורו ע"ש. ולי קשה מאחר שיש בר"ה מיימינים ומשמאילים לכף זכות ולכף חובה וכל אחד מביא פסוק אחד אם כן מה אולמיה האי קרא מה שהביא מדה"ר יותר מהאי קרא שמביא מדה"ד הלא דבר הוא וביותר קשה מלהבין מה תשובה השיב מדה"ר למדת הדין על הטענה שאמרה לכן הרחיבה שאול וגו' ופערה פיה וגו' ומדה"ר השיבה עץ חיים היא למחזיקים בה מה ענין זה לזה. וכדי ליישב הענין הגם שאין משוא פנים כלפי מעלה ב"ה כי כביכול מצא מקום לדברי מדה"ר לזכות את ישראל מתוך אותו פסוק עצמו שהביא מדת הדין. ולכן מדת הדין הסכים עם מדת הרחמים ואתחיל בטענה ראשונה של מדת הדין שאמרה שלם לרשעים כפעלם והוא מקרא בירמיה סימן ב'. השיב מדת הרחמים לו תשובה נצחת ומוכרחת בדברי טענותה של מדה"ד עצמה. ואקדים מה שכתוב בפסיקתא זוטרתא בפרשת בהעלותך גבי ויהי בנסוע עשה הקב"ה סמניות במנין כמין כף וכמין רי"ש כך הן מסומנים וראוי ליתן טעם למה נעשין אלו ב' אותיות של כ"ף ושל רי"ש לסימן. הענין הוא אף שלא טוב עשאו שנעשו כתיניק הבורח מן בית הספר מכל מקום יש רמז ללמד זכות כמו שמסיק במדרש איכה (א, ג) היתה כאלמנה א"ר אבא בר כהנא אם לא פלשו אחר מדה"ד ומדה"ד לא פלשה אחריהם הם לא פלשו שנאמר (במדבר יא, א) ויהי העם כמתאוננים מתאוננים אין כתיב כאן אלא כמתאוננים (הושע ה, י) היו שרי יהודה משיגי גבול אין כתיב כאן אלא כמשיגי גבול (שם ד, טז). כי פרה סוררה אין כתיב כאן אלא כפרה סוררה. ומדה"ד לא פלשה אחריהם (איכה א, א) היתה כאלמנה ולא אלמנה ממש (שם ב, ה). היה י"י כאויב ולא אויב ממש. וכבר ידעת גמ' דפרק הבונה (שבת קד, א) שדורשים האותיות דא"ב קו"ף צדיק ריש רשע וכו' וזהו הסי' עשו כדמות רי"ש להורות על רשע ומסומן לנגדו כמין כ"ף להורות לומר כרשע ולא רשע גמור ויש לי גנזי אוצרות בזו הפרשה רק אין כאן מקומו כי לא שייך לעניינינו פה ובזה מצא מדה"ר מקום לסתור דברי טענות של מדה"ד וללמד זכות על ישראל באמרה שלם לרשעים כפעלם ול"א הפ' פעלם אלא מכח שמרומז במקרא שמדה"ד לא פלשה אחריהם משום הכי נקיט המקרא לשון כפעלם ולא פעלם וא"כ יפה נצחה מדה"ר למדה"ד במה שהשיבה אם עונות תשמור יה פירש וכי שומר הש"י העונות ממש והרי הן לפניו כעוונות ולכן רבש"ע אחוז במדה"ר. וכן בטענה השנייה של מדה"ד הוא רשע בעונות ימות הענין היא לפי הגמרא דר"ה (יח, א) מנין לגזר דין שיש בו שבועה שאינו מתקרע כו' הרי לך כשיש שבועה על גזר דין אז אינו מתקרע הן לרעה הן לטובה וזה הפסוק רשע בעונו ימות הוא ביחזקאל סימן ל"ג אז השיב מדה"כ לפי מעלה שפיל לסיפא דקרא כתיב אמור אליהם חי אני נאם י"י אם אחפוץ במות הרשע וגו' וזהו שבועה כפירש"י פרשת שלח (יד. כ), ואולם חי אני לשון שבועה ולכן טען מדה"ר זכור את אשר נשבעת בך אם אחפוץ במות הרשע א"כ נמצא שנשבע שלא חפץ במות הרשע ובמקרא של רשע בעינו ימות לא נאמר בו שבועה ומזה יכול להחזיר ומזה אינו יכול להחזיר משבועתו ובזה יפה נצחה מדה"ר למדה"ד וכן בענין טענות של מדה"ד בפשע יעקב כל זאת צריכין להקדים בגמרא בפרק הכל שוחטין (חולין כד, א), ת"ר כהנים במומין פסולין ולוים בשנים פסולין מנא ה"מ דת"ר זאת אשר ללוים מה ת"ל לפי שנאמר (שם כה) ומבן חמשים שנה ישוב למדנו ללוים שפוסלים בשנים יכול מומין פוסלין בהם ודין הוא מה כהנים שאין השנים פוסלין מומין פוסלין לוים שהשנים פוסלין אינו דין שמומין פוסלין ת"ל זאת אשר ללוים זאת ללוים ואין אחרת ללוים ועוד דע מה שמסיק בשוחר טוב מזמור ט' זמרו לי"י יושב ציון אר"י ממה שעשה בציון מכח ק"ו על ביתו לא חס כשיבוא להפרע ממכעיסיו שהחריבו עאכ"ו וכן הוא בנ"ד כי פסוק מלא במיכה כי בפשע יעקב כל זאת וגו' מי פשע יעקב הלא שומרון ומי במות יהודה הלא ירושלים ושמתי שומרון לעי השדה וגו' עד נגע עד שער ירושלים א"כ מצא מדה"ד מקום להנקם מישראל שהיו מכעיסיו של הקב"ה עד שהוצרך לחרוב ביתו מקום שכינתו וכענין שפירש"י פרשת ראה (דברים יב, ד) לא תעשו כן לי"י אלהיכם שלא תגרמו שיבואו שונאיכם לנתץ מזבח וגו'. ולכן טען מדה"ד בפשע יעקב כל זאת אירע להם שנחרב ירושלים וביה"מ וא"כ כ"ש אם לביתך לא חסת מכל שכן למכעיסיך מש"ה אמר מדה"ר לא עתה יבוש יעקב אדרבה מתוך טענותיך מוכח שלא יבוש יעקב כי מלת זאת למה לי אלא זאת העונש יהיה להחריב עצים ואבנים ותו לא כענין הדרש של מלת זאת האמור בלוים סותר הק"ו כן הוא פה ובענין טענות מדה"ד פוקד עון אבות על בנים ותשובות מדת הרחמים לא יומתו אבות על בנים אין צריך ביאור כי כבר הוקשה בגמרא (סנהדרין כז, ב) אלו שני מקראות אהדדי ותרצו כשאוחזין מעשה אבותיהם בידיהם והקב"ה נותן תירוץ זה ויפה ניצח מדה"ר את מדה"ד. וכן בענין טענות מדה"ד כי ערוך מאתמול תפתה נצחה שפיר מדה"ר למדה"ד ואקדים לבאר גמרא פרק הבונה (שבת קד, א) שדרש כל אלפא ביתות כו' עד א"ל ב"ם ג"ן ד"ם אמר הקב"ה להיכן אוליכם לגן עדן. אמר גיהנם לפני הקב"ה ה"ע ו"ף אנכי פירש"י רעב אנכי והשיבו הקב"ה ז"ן ח"ק הללו זרעו של יצחק ט"ר י"ש כ"ת נטור יש לי כיתות כיתות של אומות העולם שאני נותן לך. ופירש"י ט"ר י"ש כ"ת שמור לו והמתין לו כו' ותימא מה צריך גיהנם להמתין והלא בכל יום ויום מתים רשעים של אומות העולם ובכל יום יכול ליתן לגיהנם נפשו שבעה. ונראה לי^*ענין בעשרה מאמרות עתיד לעשות הקב"ה מחול לצדיקים בגיהנם. לבאר כי בעשרה מאמרות חקור דין (ח"ה) פרק חמישי כתב וז"ל, ועוד דע אמרו חכמים (נדרים ח, ב) אין גיהנם לעתיד לבוא הכוונה על אור דידה דאיברי ביום שני אבל חללה של הנהיגם הנברא קודם בריאת עולם עתיד להתקדש בקדושת הגן עדן ושם יהיה מחול לצדיקים והקדוש ברוך הוא ראש חולה וכתיב למלך הוכן עד כאן לשונו. ובזה יתבאר שתשוקת הגיהנם לזרעו של יצחק השיבו הקב"ה ט"ר י"ש כ"ת ר"ל שמור לזרעו של יצחק והמתין עד לעתיד לבוא שתתקדש בקדושת ג"ע ואז אתן לך זרעו של יצחק בקדושה אמנם עכשיו יש לי כמה כתות של או"ה ואותן אתן לך מיד. וזהו טענות של מדת הדין כי ערוך מאתמול תפתה כי הכל נברא בשביל ישראל כענין בראשית בשביל ישראל שנקראו ראשית. וזה היה ביום ב' שנברא אור של גיהנם ותן לי מזרעו של יצחק. השיב מדה"ר בטרם הרים יולדו כלומר אין לגיהנם חלק עם זרעו של יצחק כי נבראת קודם בריאת עולם וא"ל עליו שנברא בשביל ישראל כי מבריאת שמים וארץ והלאה היה בשביל ישראל והשיב מדה"ד על תשובה מד"ה הפ' לכן הרחיב' שאול נפשה ופערה פיה לבלי חוק וכתיב אחריו מדור' אש ועצים הרבה והאש והעצים נבראו לאחר בריעת עולם א"כ הדר הדבר לדוכתי' שנבראו בשביל ישראל וא"כ תן זרעו של יצחק לגיהנ'. ע"ז השיבה מד"ה על נכון ואמר' עץ חיים היא למחזיקים ר"ל הגיהנם יהיה עץ חיים ג"ע לעיל כי הש"י יקדש אותו וזה מוכח מסיפא של הפסוק שהביא מדה"ד שנאמר שם למלך הוכן ר"ל הגיהנם הוכן להש"י לעשות מחול תוכו בחלל כי החלל נברא קודם הבריאה וזה הוא לזרעו של יצחק אבל האש והעצים הוא לעכו"ם ויפה ניצחה מדה"ר למדת הדין וכן מה שטען מדה"ד אף אני אעשה זאת לכם איתא בפסיקתא אף אני באף אני בא עליכם ויתבאר הענין ע"ד המשנה דחגיגה (י, א) היתר נדרים פורחים באויר ואין להם על מה שיסמוכו ובגמרא תניא ר"א או' יש להם ע"מ שיסמוכו שנאמר (ויקרא כז ב, במדבר ו, ב) כי יפליא יפליא שני פעמים אחד הפלאה לאיסור ואחד הפלאה להיתר ר' יהושע אומר יש להם על מה שיסמוכו שנאמר (תהלים צה, יא) אשר נשבעתי באפי באפי נשבעתי וחזרתי וכו' ומכאן דרשו רז"ל (שבועות כו, א) האדם בשבועה כשהוא אדם אבל לא שעשה שבועה בכעסו ובזה יתבאר מדה"ד טוענת ממקרא אף אני אעשה זאת לכם לבוא עליהם באף וטוענת לאחוז באותו מדה והשיבה מדה"ר למעני למעני אעשה כלומר הזכות למה"ד שהפסוק עצמו שהביא מדה"ד מסייעתו. אדרבא מאחר שנעשה באף מש"ה יכול לחזור ולכן מביא המקרא למעני למעני אעשה והוא ע"ד מ"ר פרשת וירא (מט, ח) האף תספה האף יגדרוך אתה גדור האף מלך ב"ו תימה כובשתו וממ"ה כובש חימה שנאמר (נחום א, ב) נוקם ה' ובעל חימה מש"ה השיבו מדה"ר למעני למעני אעשה כדי להודיע החילוק בין מלך ב"ו שקנאה כובשתו וממ"ה כובש הקנאה ויומתק לשון המקרא שאמר אף אני אעשה כלומר אני עושה האף הוא ברשותי ולא אני ברשותו כמלך ב"ו שהוא ברשות אפו כלשון המדרש האף יגדרוך ואתה גדור האף ויפה נצחו של מדה"ר. וכן מה שטען מדה"ד כי לא אוסיף עוד ארחם כתיב ומדה"ר אומרת כי ירחם ה' את יעקב זה הוא ע"ד הגמרא פרק מי שהיה (פסחים פז, ב) א"ר אליעזר אפילו בשעת כעסו שלה קב"ה זוכר את הרחמים שנאמר כי לא אוסיף עוד ארחם את בית ישראל לרחם אין כתיב כאן אלא ארחם מדבר שם רחמים וזה טענת מדה"ר ואמרה למה"ד ממקרא שלך שאתה מלמד קטגוריא אני אלמד סניגוריא כי לא אוסיף עוד ארחם משמע משם כי ירחם ה' על עמו ישראל. ובזה נצחה מדה"ר למד"ה. וכן מה שמדת הדין טוענת אלה לחרפות ולדראון וזה הודה מדת הרחמים ואומרת יפה את אומר שאלה כלומר המורדים והפושעים יתמו מן העולם אך אלה הצדיקים יהיו לחיי עולם הבא. המעיין יעיין וימצא דבר טוב ומקובל: