מוסר על ירמיהו א:ה

נפש כי תחטא וגומר או הודע אליו חטאתו (ויקרא ד, כג). בזוהר (ח"ג יג, א-ב) כתב הרבה התעוררות באלו הפסוקים. והמכוון יאמר או הודע אליו חטאתו שכבר הודיעוהו (בצרור המור) מן השמים קודם שיבא לעולם, כאומרו (ירמיה א, ה) בטרם אצרך בבטן ידעתיך, כי שם מודיעים לאדם ומאירים אותו כנר דלוק על ראשו להדריכו וללמדו דרכי הש"י, ולהשביע שילך בדרכי השם. כמוזכר בסדר טהרות (נדה ל, ב) דרש ר' שמלאי הולד דומה במעי אמו וכו', ונר דלוק על ראשו ומביט מסוף העולם ועד סופו וכו', ומלמדין אותו כל התורה שנאמר (משלי ד, ד) ויורני ויאמר לי וגו', ואומר (איוב כט, ד) בסוד אלוה עלי אהלי וגו'. ואינו יוצא משם עד שמשביעין אותו, שנאמר (עי' ישעיה מה, כג) כי לך תכרע כל ברך תשבע כל לשון וגו'. ומה שבועה משביעין אותו. אומרים לוי הוי צדיק ואל תהי רשע, ואפילו כל העולם אומרים עליך צדיק אתה הוי אתה בעצמך כרשע, והוי יודע שהקב"ה טהור ומשרתיו טהורים ונשמה שנתן בך טהורה, אם אתה משמרה בטהרה מוטב, ואם לאו הרי הוא בא ונטלה ממך, עד כאן:

תתרגל במחשבותיך הקדושות ובהשקפה עלאה כנ״ל,‏ השוה נא את מצבנו הרם אשר לפנים נגד מצבנו השפל עתה,‏ כי כפי הנראה בדברי הנביאים וכתובים,‏ לא היתה הנבואה אז כדבר היוצא מן ההרגל לא חידוש ולא פלא.‏ כשרצה ד׳ להודיע למנוח ואשתו את לידת שמשון בנם,‏ לא הודיעם בחלום ולא ע״י בת קול,‏ כי למה כל אלה אם יכול לשלוח אליהם מלאך.‏ ואם לא די להם פעם אחת שלחהו פעם ב׳,‏ אף שמנוח ואשתו לא היו גדולי ישראל,‏ כמו שאמרו חז״ל.‏ אבל הלא ישראלים היו,‏ אנשים מאנשי קודש היו, וכבר יכלו לראות ולדבר עם מלאך כדבר איש אל חברו,‏ זה שואל וזה משיב.‏ שאול המלך שלא הי׳ נביא ועוד טרם שמלך,‏ בין להקת נביאים ג״כ ניבא,‏ ולא הוא בלבד אלא גם שליחיו ששלח לרדוף‏ את דוד המלך, כשבאו לשמואל הנביא ותלמידיו בני הנביאים,‏ גם עליהם הי׳ הרוח ונם הם נבאו,‏ אשר כנראה לא כדי להציל את דוד בלבד השרה ה׳ את רוח הנבואה עליהם,‏ כי כדי להצילו לא הי׳ מהפך רודפי דם נקי לנביאים, רק הי׳ עושה לו נס אחר כמו בשאר הצלותיו.‏ אבל למה עתה לנסים,‏ ולשנות הטבע,‏ הקב״ה אינו עושה נסים בכדי,‏ אם יש עתה דבר כל כך פשוט לעשותם לנביאים,‏ הלא ישראלים הם כשמתרחקים ממקורם מתגשמים,‏ אבל כשבאים בין הנביאים גם בהם מתפרצת נבואתם.‏ ואף שאול שרדפו כשבא אליהם,‏ ניבא כל הלילה.‏ וחז״ל עוד אמרו שנביאים כפלים כיוצאי מצרים,‏ היינו ק״כ רבוא נביאים היו בישראל,‏ ולא נתפרשו בפסוקים,‏ מפני שנבואה שהוצרכה לדורות נכתבה,‏ נבואה שלא הוצרכה לדורות לא נכתבה ‏(מגילה י״ד א׳).‏ ובמדרש שה״ש איתא שמספר זה של נביאים הי׳ בדורו של אליהו הנביא בלבד,‏ חוץ מן הנביאים שהיו בשאר הדורות,‏ וגדלות הנביא על שאר ישראל היתה,‏ שהי׳ תמיד נביא,‏ ומדרגת נביאותו היתה יתרה הרבה עליהם.‏ למשל עתה ישנם צדיקים שהם תמיד צדיקים עובדי ד׳ במדה מרובה כ״א לפי מדרגתו,‏ אבל גם כל איש ישראל לא ימלט שלא תהי׳ בו איזה צדקה ואיזה עבודה,‏ ואם לא תמיד עכ״פ לפעמים,‏ ואם לא גדולה כצדקת הצדיק עכ״פ עבודה וצדקה היא כן גם בעניני הנבואה לפנים,‏ ארבעים ושמונה הנביאים שנתפרסמו,‏ עלו להיות נביאים גדולים כ״א לפי מדרגתו נביאים תמידים,‏ כמו שאמר הכתוב נביא לגוים נתתיך.‏ אבל לנבואה פעמית לעת הצורך,‏ כגון במנוח ואשתו או כשבא בין הנביאים, גם כל איש ישראל הי׳ יכול לזכות,‏ כי הלא בנ״י מלפנים היו קרובים אל ד׳ וארובות השמים פתוחים היו,‏ ובכל צורך דבר האב עם בניו.

ומצינו שלא רק לגדולים אלא אף בעודם עוברים במעי אמם, כבר יש בהם חוש שמיעה מופלא למאד. הגמרא מביאה את ההלכה שמעוברת שהריח עוברה ביום הכיפורים מריח של תבשיל ומתאוה לו ואם לא תאכל שניהם מסוכנים, מאכילים אותה עד שתשיב נפשה (יומא פב.). ומסופר: ״ההיא עוברה דארחא (שהריחה ויום הכיפורים היה, רש״י), אתו לקמיה דרבי, אמר להו: זילו לחושו לה דיומא דכיפורי הוא. לחושו לה (באזנה שיום הכפורים הוא היום אולי תוכל להתאפק) ואילחישא (קיבלה את הלחישה שפסק העובר מתאותו). קרי עליה: ׳בטרם אצרך בבטן ידעתיך׳ (ירמיה א:ה), נפק מינה רבי יוחנן. ההיא עוברה דארחא, אתו לקמיה דרבי חנינא, אמר להו: לחושו לה ולא אילחישא. קרי עליה ׳זורו רשעים מרחם׳ (תהלים נח:ד). נפק מיניה שבתאי אצר פרי״ (יומא פב:).