מוסר על ירמיהו ד:יד

וְהִנֵּה מַדְרֵגוֹת רַבּוֹת לַתְּשׁוּבָה, וּלְפִי הַמַּדְרֵגוֹת יִתְקָרֵב הָאָדָם אֶל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. וְאָמְנָם לְכָל תְּשׁוּבָה תִּמָּצֵא סְלִיחָה, אַךְ לֹא תִּטְהַר הַנֶּפֶשׁ טֹהַר שָׁלֵם לִהְיוֹת הָעֲוֹנוֹת כְּלֹא הָיוּ, זוּלָתִי כַּאֲשֶׁר יְטַהֵר הָאָדָם אֶת לִבּוֹ וְיָכִין אֶת רוּחוֹ כַּאֲשֶׁר יִתְבָּאֵר. וְכֵן כָּתוּב (תהלים לב, ב): "אַשְׁרֵי אָדָם לֹא יַחְשֹׁב ה' לוֹ עָוֹן וְאֵין בְּרוּחוֹ רְמִיָּה", וּכְעִנְיָן הַבֶּגֶד הַצָּרִיךְ כִּבּוּס, כִּי הַמְּעַט מִן הַכִּבּוּס יוֹעִיל בּוֹ לְהַעֲבִיר הַגֹּעַל מִמֶּנּוּ, אַךְ לְפִי רֹב הַכִּבּוּס יִתְלַבֵּן. וְכֵן כָּתוּב (תהלים נא, ד): "הֶרֶב כַּבְּסֵנִי מֵעֲוֹנִי", וּתְכֻבַּס הַנֶּפֶשׁ מִן הֶעָוֹן כְּפִי אֲשֶׁר תְּכַבֵּס אֶת לִבָּהּ, שֶׁנֶּאֱמַר (ירמיה ד, יד): "כַּבְּסִי מֵרָעָה לִבֵּךְ יְרוּשָׁלִַם". וְאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (ע"ז יט, א) "אַשְׁרֵי אִישׁ יָרֵא אֶת ה'" (תהלים קיב, א) – בְּעוֹדוֹ אִישׁ, רְצוֹנָם לוֹמַר, כִּי תְּשׁוּבַת הָאָדָם הַמְּעֻלָּה בִּימֵי בְּחוּרוֹתָיו בְּעוֹד כֹּחוֹ עָלָיו וְיִתְגַּבֵּר עַל יִצְרוֹ. אָכֵן כָּל תְּשׁוּבָה מוֹעִילָה, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים צ, ג): "תָּשֵׁב אֱנוֹשׁ עַד דַּכָּא וַתֹּאמֶר שׁוּבוּ בְנֵי אָדָם", וְאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (ירושלמי חגיגה ב, א) עַד דִּכְדּוּכָהּ שֶׁל נֶפֶשׁ. עַתָּה נְבָאֵר עִקְּרֵי הַתְּשׁוּבָה.

דרכן של בעלי תשובה להיות שפלים וענוים ביותר. כי כשיכיר אדם את בוראו ידע פחיתות עצמו, ולפיכך יהיה שח ושפל. ודוד ע"ה בהתוודותו על חטאו, בבא אליו נתן הנביא, אמר זבחי אלהים רוח נשברה לב נשבר ונדכה אלהים לא תבזה. ובהכנעה יתרצה אדם לפני הב"ה, שנאמר (ישעיהו סו, ב) ואל זה אביט אל עני ונכה רוח וחרד על דברי, ואומר להחיות רוח שפלים ולהחיות לב נדכאים. וכמו שהכלי הטמא אם ישבר יטהר, דכתי' (ויקרא ו, כא) וכלי חרש אשר יבושל בו ישבר, וכתי' (ויקרא יא, לה) תנור וכירים יתץ טמאים הם, כך המשבר גאותו בתשובה יטהר מטומאתו, כמו שאמר דוד ע"ה הרב כבסני מעוני, וכתי' (ירמיהו ד, יד) כבסי מרעה לבך ירושלים. וכמו שצריך הבגד המטונף כיבוס, כך צריך לב האדם כיבוס מן העונות בתשובה, שנא' (תהלים נא, ד) הרב כבסני מעוני, וכתי' (ירמיהו ד, יד) כבסי מרעה לבך ירושלים. וכמו שילבין הבגד המכובס, כך ילבנו עונותיהם של ישראל בתשובה, שנא' (ישעיהו א, יח) אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו וגו'. וצריך בעל תשובה להיות ענו עם הבריות, ויהיה דיבורו עמהם במענה רך ובקול נמוך, שנא' (ישעיהו כט, ד) ושפלת מארץ תדברי ומעפר תשח אמרתך וגו'. ולא ילבש מלבושים יקרים, שנא' (שמות לג, ה) ועתה הורד עדיך מעליך. ואם יחרפו אותו הכסילים במעשיו הראשונים, ואומרים לו, אתמול עשית כך וכך, אל ירגיש להם ואל יקפיד לדבריהם, אלא שותק ושמח, ויודע שזה זכות הוא לו, שכל זמן ששב ממעשיו הרעים ונכלם ולא חזר לקלקולו, אז זכותו הרבה ומעלתו גדולה ושכרו מרובה מאת הב"ה. ועון גדול הוא לומר לבעל תשובה, זכור מעשיך הראשונים שהיית עושה, או להזכירם בפניו כדי לביישו. וג"כ אסור לזכור לפניו דברים ועניינים הדומין להם, כדי לביישו וכדי להזכירו להן. הכל אסור, ומוזהר עליו בכלל אונאת דברים, שנא' (ויקרא כה, יז) ולא תונו איש את עמיתו ויראת מאלהיך כי אני ה' וגו', אני הוא שעתיד לשלם.

וְהִנֵּה מַדְרֵגוֹת רַבּוֹת לַתְּשׁוּבָה, וּלְפִי הַמַּדְרֵגוֹת יִתְקָרֵב הָאָדָם אֶל הַשֵּׁם יִתְעַלֶּה. וּלְעוֹלָם אֵין הַנְּשָׁמָה טְהוֹרָה בְּטָהֳרָה שְׁלֵמָה שֶׁיִּהְיוּ הָעֲוֹנוֹת כְּלֹא הָיוּ, אֶלָּא אַחַר שֶׁיְּטַהֵר הָאָדָם אֶת לִבּוֹ. כְּמוֹ בֶּגֶד הַמְטֻנָּף: אִם יְכַבֵּס אוֹתוֹ מְעַט אָז יַעֲבָר הַטִּנּוּף, אֲבָל רֹשֶׁם וְכֶתֶם יִשָּׁאֵר בּוֹ; אֲבָל לְפִי רֹב הַכִּבּוּס יִתְלַבֵּן לְגַמְרֵי. וְכֵן כְּתִיב: ״הֶרֶב כַּבְּסֵנִי מֵעֲוֹנִי״ (תהלים נא ד). לָכֵן תְּכַבֵּס לִבְּךָ מִן הֶעָוֹן, דִּכְתִיב: ״כַּבְּסִי מֵרָעָה לִבֵּךְ יְרוּשָׁלִַם״ (ירמיהו ד יד).