Musar על ירמיהו ה:א

כל עיר שמתנהגין שם באמונה עונותיה נמחלין שכן אמר הנביא (ירמיהו ה׳:א׳) שוטטו בחוצות ירושלים וראו נא ודעו ובקשו ברחוביתיה אם תמצאו איש עושה משפט מבקש אמונה ואסלח לה. וכיון שהודיענו חבקוק שהאמונה כוללת התורה ועמה יזכה האדם לחיי העוה"ב יש להבין מזה שעם הפך האמונה יבטל אדם כל התורה ויפסיד חיי העוה"ב. ומה הוא הפך האמונה זהו עון הגזל המקטרגת האדם והמחריב את נפשו להשאות אותה לעוה"ב משרשיה שהם שרשי החיים הקיימים, ואין צריך לומר מי שאינו נזהר להביא חוקו בענין המס עם יתר חביריו אנשי מקומו שהוא גוזל את הרבים ומראה בעצמו שאין לו אמונה ושאינו מאמין בעונש ושכר, והוא סבור שאין שם השגחה פרטית ומגלה בדעתו שהוא גונב דעת העליונה כענין קין הרשע שהיה אומר לית דין ולית דיין ולית עלם אוחרן רק עניני העולם כלו נמסרים למקרים כן יחשוב מי שיש בידו גזל המס. ונקרא לשון מס מלשון (תהילים כ״ב:ט״ו) לבי נמס כדונג, זכה הלא הוא מיסוס עונותיו לא זכה יהי מיסוס ממונו כפר הנהגתו במס, מיסוס עונותיו לפי שהמס הוא פדיון נפשו כפר עונות והוא נחשב לנו לצדקה שנא' (ישעיהו ס׳:י״ז) ושמתי פקודתך שלום ונוגשיך צדקה, שהרי כשאנו משועבדים בעול המס תחת יד מלך ושרים ואנו מקיימין קצת מצותיה של תורה מתוך השעבוד והגלות הנה שכרנו אתנו וזכותנו יותר ממה שהיינו בזמן מלך המשיח. ודרשו ז"ל (הושע ו) ואנכי אפדם והמה דברו עלי כזבים הם אומרים כי זה לרעתם ואין כוונתי אלא לכפרה. מיסוס ממונו שיכלה כל ממונו ויאבד עשרו בענין רע וכענין שכתוב (זכריה ה׳:ד׳) וכלתו את עציו ואת אבניו. כמה לו עונות וחטאות מי שנכשל בעון הזה הלא הורס יסודות התורה ועיקר שרש האמונה שכל מצות התורה תלוין בה. כמה בתים של עשירי שלוה נאבדו על זאת. כמה ממונות כמה אוצרות נאבדו וירדו לטמיון בעבור זה. עבירה זו היא חמורה מכל שאר העבירות. גפן הוא שענביו ענבי רוש ויינו חמת תנינים. עבירה זו היא אשר תחת כנפיה נכללות עבירות חמורות רבות מאד כענין שכתוב (ירמיהו ב׳:ל״ד) גם בכנפיך נמצאו דם נפשות אביונים נקיים. עבירה זו (אם) אש שורפת עונש מכלה מחריב ומאבד הגוף והנפש בעוה"ז ובעוה"ב מן החיים המקריים ומן החיים הנצחיים. בעבירה זו נכללים רבים מכאובים. גזל של רבים שהוא עון פלילי ויש בכלל הרבים עניים יתומים ואלמנות, והוא עון מכאיב הגוף והנפש שיש בזה קללות של רבים ושל עניים יתומים ואלמנות (משלי כ״ד:כ״ד) כי יקבוהו עמים יזעמוהו לאומים. עוד נגע אחד יש בזה חילול השם. עוד יש בזה עבריינות של שבועה, כי מי שנשבע להביא את המס בנאמנות ואינו עושה כן הרי זה עבריין ומבזה את המלך, ויש בהם גזל, והוא שידוע כי הגזל מן המצות המורגלות וכמה אומות שאין להם תורה נזהרין מן הגזל. כי מצד השכל והחקירה ימצא האדם בשכלו שיש לעולם בורא והוא אחד אמת כי מתוך פרטי העולם וחלקיו שהם רבים לאין קץ יתחייב להיותם נאצלים ונמשכים מאחד, לפי שהרבוי נמשך מכח היסוד, וא"כ מי שהמציאם הוא אחד והוא אמת כי ענין אמת הוא שלימות. וכיון שהוא ית' קדם להם הוא הראשון הממציאם זהו השלמות, ועל כן נקרא תמים שפירושו שלם הוא שכתוב (תהילים י״ח:ל״א) האל תמים דרכו. וכיון שנתבאר מצד השכל והחקירה שהבורא אחד אמתי יתחייב הנברא שיתדמה לבוראו ויכוין כל פעולותיו אל האמת כדי שיתקרב אליו ויעלה למדרגה עליונה מעלה, ואם הוא עושה הפך האמת הנה הוא מתרחק ממנו ויורד מטה מטה. יש בזה קללות של רבים והם עניים ויתומים ואלמנות ומדרך השכל יצטרך האדם ליזהר מקללתן, ואין צריך לומר קללות של רבים אלא אפילו קללה של יחיד, שכן דרשו ז"ל (ב"ק פ"ח דף צ"ג) אל תהי קללת הדיוט קלה בעיניך שהרי אבימלך אמר לאברהם (בראשית כ׳:ט״ז) הנה הוא לך כסות עינים ונתקיים בזרעו שנא' (שם כז) ותכהין עיניו מראות. ואם קללת יחיד והדיוט צוו לנו רז"ל בו להזהר כל שכן מקללה של רבים שא"א שלא יהיה בהם אחד ירא שמים ומי שלבו נשבר ונדכה וזעקתו ישמע ולא יבזה ענותו וקללתו בכלל השאר תעשה רושם כל שכן של עניים מרודים ושל יתומים ואלמנות, וכמה בני אדם חלושי כח הממון אין להם פרנסה רגע ויש להם טיפול גדול שופכים דמם ומביאים אל המס חלבם ודמם ויקראו המעות דמים לפי שנוגעים עד הדם, ויבא העשיר הבליעל והנבל אשר אמר בלבו אין אלהים וירצה למלאת חדרי ביתו משוד עניים מאנקת אביונים כדי להקל עולו ולהכביד עול האביונים ויתומים ואלמנות הנה זה מחלל השם בפרהסיא אוי להם לעשירים בצעקת עניים כי תולעתם לא תמות ואשם לא תכבה, והחוטא בזה הלא הוא מעיד על עצמו שאינו מכיר את הבורא ומי שהעיד על עצמו כן הבורא יתעלה מענישו ועושה שיכירנו, כו כן מצינו בפרעה הרשע שהעיד על עצמו שלא היה מכיר הבורא ית' שנא' (שמות ה) לא ידעתי את ה' אמר לו הבורא אינך מכירני אני עושה שתכירני שנא' (שם ז) בזאת תדע אתה אמרת לא ידעתי את ה' בזאת תדע כי אני ה':

עוד אמר חלילה שנית, כי המדה ממדות הקב"ה הוא שלפעמים מת צדיק בלא טעם מטעמים הנ"ל, רק מצד שלא הוכיח את הדור, כדאיתא בשבת פרק במה בהמה (נה, א) בענין והתוית תי"ו כו', עיין שם. וע"ז הוכיחם הנביא (ירמיה ה, א) שוטטו בחוצות ירושלים וגו' אם תמצאו איש [וגו'] אמונה. וקשה, וכי לא היו כמה נביאים וחסידי עליון ובעלי אמונה, הלא החרש והמסגר היו (סנהדרין לח, א). אלא הוכיחם שלא היו משוטטים בחוצות לראות מעשה כל אחד ואחד ולהוכיחו. ואף שהם צדיקים גמורים בני עליה, מכל מקום נתחייבו מחמת זה. על זה אמר אברהם אבינו, אם אמצא בתוך העיר, כלומר צדיקים שהיו משוטטים בתוך העיר להוכיחם. וכן אמר בקרבה, שהלכו בקרבה להוכיחם, אז חלילה לך. והש"י הודה לדבריו, באם אמצא כן כו', נשמע מכל מה שכתבנו שמיתת צדיקים מכפרת בעבור שגורם התשובה:

ועל זה נאמר (ירמיה ה, א) שוטטו בחוצות ירושלים ודעו נא וראו אם יש איש עושה משפט מבקש אמונה ואסלח לה. ויש לתמוה איך אמר אם יש איש כו', וכי לא היו כמה נביאים וכמה חסידים בישראל, הלא היה החרש והמסגר כו'. אלא על זה אמר כי לא היה איש אמונה שיעשה מעשה ברבים להוכיחם ולהשיבם מעון. וזהו שאמר שוטטו בחוצות ירושלים, כלומר אף אם היו חסידים, היו חסידים בינם לבין עצמם בביתם, אבל לא לשוטט בחוצות לקדש שמו ברבים לעשות מעשים להשיבם מעון. וכן אמרו רז"ל בפרק כל כתבי (שבת קיט, ב) אמר רב עמרם בריה דר"ש ברבי אבא א"ר חנינא, לא חרבה ירושלים אלא בשביל שלא הוכיחו זה את זה, שנאמר (איכה א, ו) היו שריה כאילים לא מצאו מרעה. מה איל זה ראשו של זה בצד זנבו של זה, אף ישראל שבאותו הדור כבשו פניהם בקרקע. אבל פנחס בקנאו את קנאתי והוא היה איש אמונה, על כן אומר תורת אמת היתה בפיהו. ועוד נפרש סוד בענין תיבת אמת ומזה תבין מפני זה זכה לחיים נצחיים שנעשה מלאך ואליהו לא מת: