כִּֽי־עָ֤לָה מָ֙וֶת֙ בְּחַלּוֹנֵ֔ינוּ בָּ֖א בְּאַרְמְנוֹתֵ֑ינוּ לְהַכְרִ֤ית עוֹלָל֙ מִח֔וּץ בַּחוּרִ֖ים מֵרְחֹבֽוֹת׃
שני לוחות הברית
על זה בא הרמז פרשת ראשי המטות נסמך לפרשת מועדים, כי תשעה באב נקרא מועד (פסחים עז, א). וקרא זה המטות לסנהדרין, שהן ראשי המטות. ויאמר משה אל בני ישראל וגומר, הפסיק הענין כדפירש רש"י, רמוז להפסיק בין פורענות לפורענות. אחר כך נתקיים בעוונותינו הרבים בישראל ענין המוזכר בפרשת מסעי ממיתה וגלות, כי עלה מות בחלונינו, ואשר לחרב לחרב. ואחר כך גלות, אשר לשבי לשבי. ואחר כך פגעה בהם מדת הדין המוזכר בפרשת דברים, ונידונו ישראל בכמה דינים קשים קטן וגדול שוים לא היה הכרת פנים במשפט אלהים. ועוד בעונותינו הרבים נתקיים (קהלת ג, טז) מקום המשפט שמה הרשע, ופירש רש"י בקהלת (שם), ראיתי ברוח הקודש מקום לשכת הגזית בירושלים שהיתה מלאתי משפט, שמה ישפוטו רשע, כמ"ש (מיכה ג, יא) ראשיה בשוחד ישפוטו. ומקום הצדק שער התוך, שהיה מקום חתוך הלכות. שמה הרשע, שמה ישבו שר סריס רב סריס נרגל שראצר רב מג ונבוכדנצר וחיילותיו ודנין את ישראל ביסורין קשין ומשפטי מות, עד כאן לשונו:
שני לוחות הברית
ועל ג' אלה אמר הפסוק (ירמיה ט, כ) אל יתהלל חכם בחכמתו, ואל יתהלל גבור בגבורתו, ואל יתהלל עשיר בעשרו. רצה לומר, לא יתהלל בג' אלה כשהם מצד חומרו. וזהו שאמר חכמתו גבורתו עשרו, דאז הם קנאה ותאוה וכבוד. כי אם בזאת יתהלל המתהלל בג' אלה כשהם מצד הש"י וזהו השכל וידוע אותי. חכמה, כמו שכתוב (דניאל ב, כא) יהיב חכמה לחכימין. גבורה, כי לו יתברך הגבורה, ואמרו בברכות (עי' סוכה נב, א) יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום ואלמלא הקב"ה עוזרו לא יכול לו. העושר, לו יתברך העושר והוא קוצב לכל בריה ונותן לו חלקו הראוי לו:
שני לוחות הברית
ובזוהר איכה (עי' ח"א קצט, א) אמר ר' חנינא התורה למדה הקדוש ברוך הוא לאדם הראשון, דכתיב (איוב כח, כז) אז ראה ויספרה הכינה וגם חקרה ויאמר לאדם. והיו מלאכי השרת מקלסין לפניו, עד שראה סמאל בשמים, וקנא לו וירד מן השמים כדמות צל על נחש. ולא היה נראה, רק צל הנחש נראה, וצל עליו תוקפא וחילא דיליה. קריב ההוא נחש לגבי אתתא דדעתה קלה מן האיש, מכאן דאתתא לא אתפתת אלא באתתא אחרת. ויאמר אל האשה אף כי אמר אלהים (בראשית ג, א), מיד פתח באף, מהכא בתחילת דבריו של אדם ניכר מי הוא, כך הוא פתח באף לידע מי הוא. נטל סימן זה, אם תקבל ואם לא תקבל, והמשיכה בדברים עד שפתחה באות מ"ם ואמרה (שם ב) מפרי עץ הגן נאכל. מיד נטל הנחש האות ושם אותו על זרועו השמאלי, והיה ממתין ו"ת מפיה, כדי להיות מות נכון לפניהם. התחיל לפתותה עד דכתיב (שם ו) ותרא האשה בטעמא סגי ותקיף, מלמד שפרחו ו"ת וסלקו להתחבר באות מ', ואות מ' היתה עולה ויורדת ולא היתה רוצה להיותה מתחברת עמם, עד שנתפתתה. ויהבת ו"ת ד' זימנין ואקיפו לאות מ' לארבע סטרין, דכתיב (שם) ותק"ח מפריו ותאכ"ל ותת"ן גם לאשה עמה ויאכל ותפקחנ"ה, הא ארבע זמנין ו"ת, מלמד שסבבו לאות מ' לארבע צדדים והמ"ם באמצע, מות מכל סטרין, כמה דאת אמר (ירמיה ט, כ) כי עלה מות בחלונינו, בחלונינו דא סמאל דאיהו חד מחלוני שמים, ועל דא (תהלים פט, מט) מי גבר יחיה ולא יראה מות. מיד שלט בה והטיל בה זוהמא. נחת קודשא בריך הוא למחמי, מיד (בראשית ג, ח) ויתחבא האדם ואשתו. תא חזי, קודם שחטאו היתה עטרת השכינה על ראשיהם להיות בשבילם שורה על העולם, כיון שחטאו כביכול תשש כוחם ואסתלקת ולא שליטת, עד כאן: