וְאֵ֙לֶּה֙ דִּבְרֵ֣י הַסֵּ֔פֶר אֲשֶׁ֥ר שָׁלַ֛ח יִרְמְיָ֥ה הַנָּבִ֖יא מִירוּשָׁלִָ֑ם אֶל־יֶ֜תֶר זִקְנֵ֣י הַגּוֹלָ֗ה וְאֶל־הַכֹּהֲנִ֤ים וְאֶל־הַנְּבִיאִים֙ וְאֶל־כָּל־הָעָ֔ם אֲשֶׁ֨ר הֶגְלָ֧ה נְבֽוּכַדְנֶאצַּ֛ר מִירוּשָׁלִַ֖ם בָּבֶֽלָה׃
אור הצפון
ולעומת זה מצינו בנבוכדנצר הרשע שבשכר מעשה טוב אחד זכה לשכר גדול לו ולדורותיו. מסופר בחז״ל (סנהדרין צו) שמרודך מלך בבל שלח אגרת לחזקיהו מלך יהודה וכתב: ״שלמא למלכא חזקיהו; שלמא לקרתא ירושלם: שלמא לאלהא רבא״. והעיר לו נבוכדנצר שהיה סופרו: ״קריתו ליה אלהא רבא וכתביתו ליה לבסוף?״ אמרו לו: ״קריינא דאיגרתא איהו ליהוי פרוונקא״. ורץ אחר השליח להחזירו ארבע פסיעות ואתא גבריאל ואוקמיה. ואמר רבי יוחנן ״אילמלי בא גבריאל והעמידו לא היתה תקנה לשונאיהם של ישראל״, ובשכר ד׳ פסיעות אלה זכה למלכות בכיפה במשך שלשה דורות, ועם ישראל היה שרוי אצלו בגולה. וערכה של מלכות זו לא היה מבחינת הגדולה והכבוד בעולם הזה בלבד, כי אם ניתנה לו ההזדמנות והאפשרות לעשות חסד עם הבריות ולקנות עולמו מכל הבחינות, גם לפני חיי הנצח והעולם הבא. ואכן מצינו כך בדברי חז״ל: ״ר׳ ברכיה ור׳ חלבו משום ר׳ שמואל בר נחמן ור׳ יונתן כשהיה מגיע לפסוק הזה, ׳אשר הגלה מירושלם עם הגולה אשר הגלה נבוכדנצר מלך בבל׳, הוה אמר: שחיק עצמות, ולמה לא הוה אמר כן בירמיה? אלא שכל נבוכדנצר שכתוב בירמיה חי הוי ברם הכא מת הוי״ (בראשית רבה מט). כלומר כל עוד היה חי לא גינו אותו משום שהיתה לו האפשרות לשוב בתשובה ולתקן עולמו. אמנם נבוכדנצר החמיץ הזדמנות זו ונשאר רשע עד יום מותו, אבל מצד השכר שהגיע לו ניתנה לו ההזדמנות והיכולת הזאת. הרי זכה איפוא נבוכדנצר בשכר ד׳ הפסיעות, הוא ודורותיו להצלחה כזו, לגדולה וכבוד של מלכות בכפה בעולם הזה ולאפשרות להגיע לחיי העולם הבא.
שני לוחות הברית
ובב"ר (פה, א) אמרו בפסוק ויהי בעת ההיא וירד יהודה מאת אחיו, ר' שמואל בר נחמני פתח, כי אנכי ידעתי את המחשבות (ירמיה כט, א), שבטים היו עסוקים במכירתו של יוסף, ויוסף היה עסוק בשקו ובתעניתו. ראובן היה עסוק בשקו ובתעניתו, ויעקב היה עסוק בשקו ובתעניתו. ויהודה היה עסוק ליקח לו אשה, והקב"ה היה עוסק ובורא אורו של מלך המשיח, עד כאן לשונו: