עֹ֤שֶׂה חֶ֙סֶד֙ לַֽאֲלָפִ֔ים וּמְשַׁלֵּם֙ עֲוֺ֣ן אָב֔וֹת אֶל־חֵ֥יק בְּנֵיהֶ֖ם אַחֲרֵיהֶ֑ם הָאֵ֤ל הַגָּדוֹל֙ הַגִּבּ֔וֹר יְהוָ֥ה צְבָא֖וֹת שְׁמֽוֹ׃
שמירת הלשון
וּרְאֵה אֶת גֹּדֶל עָנְשָׁם, שֶׁכִּמְעַט עֲבוּר גֹּדֶל חֶטְאָם אֵין יְכֹלֶת בַּגֵּיהִנֹּם לְנַקּוֹתָם מִן הֶעָוֹן, כְּמוֹ שֶׁמְּפֹרָשׁ בְּתָנָא דְּבֵי אֵלִיָּהוּ פֶּרֶק י"ח וְזֶה לְשׁוֹנוֹ: כְּשֵׁם שֶׁהָרְשָׁעִים מְסַפְּרִים לָשׁוֹן הָרָע, וְעוֹלֶה עַד כִּסֵּא הַכָּבוֹד, כְּמוֹ כֵן יוֹרְדִין מַלְאָכִין מִפִּי הַגְּבוּרָה, וְנוֹטְלִין אוֹתָן הָרְשָׁעִים וּמַשְׁלִיכִין אוֹתָן לְתוֹךְ עָמְקָהּ שֶׁל גֵּיהִנֹּם. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה מְשִׁיבָה גֵּיהִנֹּם וְאוֹמֶרֶת לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, אֵין לִי יְכֹלֶת לִפְרֹעַ לָהֶם דַּי כְּפִי עֹנֶשׁ שֶׁלָּהֶם, וְאֵין כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ יָכוֹל לִתֵּן לָהֶם דַי פֻּרְעָנוּתָם, וַהֲלֹא בַּעַל לָשׁוֹן הָרָע הַזֶּה חָטָא מִן הָאָרֶץ עַד לָרָקַיעַ. אֶלָּא שַׁגֵּר בּוֹ חִצֶּיךָ מִלְּמַעְלָה תְּחִלָּה, וְאַחַר כָּךְ יְקַבֵּל מִמֶּנּוּ גַחֲלֵי רְתָמִים מִלְּמַטָּה שֶׁנֶּאֱמַר (תהילים ק"כ ג' ד'): "מַה יִּתֵּן לְךָ וּמַה יֹּסִיף לָךְ לְשׁוֹן רְמִיָּה; חִצֵּי גִּבּוֹר שְׁנוּנִים עִם גַחֲלֵי רְתָמִים", וְאֵין גִּבּוֹר אֶלָּא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (ירמיה ל"ב י"ח): "הָאֵל הַגָּדוֹל הַגִּבּוֹר" וְכוּ'. וּכְעֵין זֶה אִיתָא בַּעֲרָכִין (דף ט"ו:) עַיֵּן שָׁם. וְכַמָּה צָרִיךְ הָאִישׁ הַנִּלְבָּב לְהִתְחַזֵּק וְלַעֲמֹד עַל עַצְמוֹ מֵעָוֹן הַמַּר הַזֶּה, בְּהִתְבּוֹנְנוֹ בְּזֶה הָעֹנֶשׁ הַנּוֹרָא, אֲשֶׁר בֵּית הָאֲסוּרִים הַגָּדוֹל שֶׁהוּא הַגֵּיהִנֹּם, אֵין בּוֹ דַּי, עַד שֶׁיְּסַיְּעוּהוּ גַּם כֵּן מִלְּמַעְלָה.
מנורת המאור
ששי. הקובר את בניו, מוחלין לו עוונותיו. כדגרסי' במ' ברכות אתיא עון עון לגזירה שוה, כתיב הכא בחסד ואמת יכופר עון, וכתי' התם (ירמיהו לב, יח) ומשלם עון אבות אל חיק בניהם אחריהם. וגרסי' במסכת שוטה כי מי בז ליום קטנות, אמ' רבא, אלו קטנים, בני רשעי ישראל, שמבזבזין דין אבותם לעתיד לבא, ואומרים לפניו, רבונו של עולם, מאחר שאתה עתיד ליפרע מהם, למה הקהית שניהם בנו.