מוסר על ישעיהו א:כא

מגיד דבריו ליעקב חקיו ומשפטיו לישראל (תהילים קמ״ז:י״ט). ידוע כי לולא המשפט היה סדר עולם בטל ולא היה ישובו מתקיים כלל. ומצינו שהעולם נברא בו שנאמר בראשית ברא אלהים. ואין אלהים אלא דיין שנאמר (שם ה) כי אלהים שופט וכן דרשו ז"ל (אבות פ"ק) על שלשה דברים העולם קיים על הדין ועל האמת ועל השלום שנאמר אמת ומשפט שלום שפטו בשעריכם. שאם לא היה המשפט היו בני אדם גוזלין זה את זה וחומסין זה את זה והורגין זה לזה, ומצינו ישעיה הנביא ע"ה שהיה מזהיר את ישראל על המשפט שנאמר (ישעיה נה) כה אמר ה' שמרו משפט ועשו צדקה והיה מוכיח את בני דורו ע"ז כשלא היה ביניהם משפט שנאמר (שם נט) והוסג אחור משפט, יאמר כי המשפט שב לאחור ולא היה לו מקום ביניהם. וידוע שלא נאבדו דור המבול אלא על שקלקלו את המשפט והיו עושים חמס, ולא נחתם גזר דינם אלא על החמס שנאמר (בראשית ו׳:י״ג) קץ כל בשר בא לפני כי מלאה הארץ חמס מפניהם, הלא תראה כי התורה כולה תלויה על המשפט ולכך נמסר למשה ואלה המשפטים אחר עשרת הדברות מיד. וכן אמרו במדרש תורה דינין מלפניה ודינין מלאחריה, דינין מלפניה (שמות ט״ו:כ״ה) שם שם לו חק ומשפט, דינין מלאחריה (שם כא) ואלה המשפטים ועשרת הדברות באמצע וכן הכתוב אומר (משלי כא) באורח צדקה אהלך בתוך נתיבות משפט, אברהם אבינו הזהיר על המשפט שנאמר (בראשית י״ח:י״ט) כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו וגו', ולא זכה יהודה למלכות אלא ע"י המשפט שכן דן תמר כלתו לשרפה שנאמר (בראשית ל״ח:כ״ד) ויאמר יהודה הוציאוה ותשרף ואחר ששלחה לו התותמת והפתילים הכיר יהודה בדבר ואמר צדקה ממני ויצאו ממנה פרץ וזרח, וכן בדוד כתיב (שמואל ב ח׳:ט״ו) ויהי דוד עושה משפט וצדקה לכל עמו, ואף בירושלים כתיב (ישעיהו א׳:כ״א) מלאתי משפט ונשתבחה במדה הזאת, ומצינו ג"כ שתרבה כשקלקלו המשפט שנאמר (שם) יתום לא ישפוטו ואף היא עתידה לשוב ע"י משפט שנאמר ציון במשפט תפדה, ופשוטו של מקרא ציון במשפט תפדה ציון שלא חטאה במשפט תפדה כלומר דין הוא שתפדה כיון שלא חטאה אבל שביה שחטאו צריכין צדקה א"א שיפדו במדת הדין אלא בצדקה שהיא מדת רחמים:

מצינו בבית ראשון שהיה בידם עבירות הרבה, ע"ז וגילוי עריות ושפיכות דמים גזל ולשון הרע ועון אשת איש. ע"ז שכן מצינו ישעיה וירמיה שהיו שניהם בבית ראשון מזהירין אותן על ע"ז, ישעיה אמר (ישעיה ל) וטמאתם את ציפוי אלילי כספך וגו' (שם) תזרם כמו דוה צא תאמר לו. ירמיה אמר (ירמיה ז) הבנים מלקטים עצים ואבות מבערים את האש וגו', ועוד אמר (שם טז) כזכור בניהם מזבחותם לומר כי זכירת מזבחותם להם חביב וערב עליהם כזכירת בניהם כמו שזוכר את בנו דרך חיבה יתירה. ויש שפירושו מלשון אזכרתה אבל הראשון יותר נכון, ושיעור הכתוב כזכור בניהם יזכרו מזבחותם ולכך קראם הנביא הררי, הוא שהזכיר אחריו הררי בשדה כי היו מצוין תמיד בשדות על ההרים לעבוד ע"ז. שפיכות דמים ישעיה אמר (ישעיה א) ועתה מרצחים, ירמיה אמר (ירמיה ב) גם בכנפיך נמצאו דם נפשות אביונים נקיים. גזל ישעיה אמר (ישעיה ה) הוי מגיעי בית בבית שדה בשדה יקריבו וגו', ירמיה אמר (ירמיה ה) ככלוב מלא עוף כן בתיהם מלאים מרמה. לשון הרע הוא שאמר (שם ט) חץ שחוט לשונם וגו'. עון אשת איש הוא שאמר ירמיה (שם ה) סוסים מיוזנים משכים היו וגו'. ואע"פ שהיו בהם כל עבירות הללו לא תלה הכתוב חרבן ביהמ"ק אלא על חלול שבת הוא שאמר ירמיה (ירמיה יז) כה אמר ה' השמרו בנפשותיכם ואל תשאו משא ביום השבת והבאתם בשערי ירושלים. ולא תוציאו משא מבתיכם ביום השבת וכל מלאכה לא תעשו וקדשתם את יום השבת כאשר צויתי את אבותיכם. ולא שמעו ולא הטו את אזנם ויקשו את ערפם לבלתי שמוע ולבלתי קחת מוסר, והיה אם שמוע תשמעו אלי נאם ה' לבלתי הביא משא בשערי העיר הזאת ביום השבת ולקדש את יום השבת לבלתי עשות בו כל מלאכה ובאו בשערי העיר הזאת מלכים ושרים יושבים על כסא דוד רוכבים ברכב ובסוסים המה ושריהם איש יהודה ויושבי ירושלים וישבה העיר הזאת לעולם, ובאו מערי יהודה ומסביבות ירושלים ומארץ בנימין ומן השפלה ומן ההר ומן הנגב מביאים עולה וזבח ומנחה ולבונה ומביאי תודה בית ה', ואם לא תשמעו אלי לקדש את יום השבת ולבלתי שאת משא ובא בשערי ירושלים ביום השבת והצתי אש בשעריה ואכלה ארמנות ירושלים ולא תכבה. מה שאמר ולא תוציאו משא מבתיכם ביום השבת ביאור הענין חוץ לעיר שהרי ירושלים דלתיה היו נעולות בלילה ולא היו חייבין עליה בתוך העיר משום רשות הרבים, ומה שהזהיר אותם על ההבאה יותר מן ההוצאה לפי שירושלים היתה כרך גדול ובכרך המביאים רבים יותר מן המוציאים שהרי בני עיירות ובני כפרים מביאים לכרך התבואה והפירות וכל ממכר, וכן מצינו בספר עזרא שהוכיחם נחמיה על יום השבת הוא שאמר (נחמיה יג) ומביאים ירושלים ביום השבת לא הזהירם על תוך העיר כי לא היה צריך שהרי הדלתות נעולות בלילה ולא היו חייבין בהכנסה והוצאה מבתיהם בתוך העיר אבל הזהירם על חוץ לעיר. והנה נתבאר בפרשה זו כי תלה החרבן בשמירת יום השבת ושתק ירמיה הנביא משאר עבירות שבידם ולא הזכיר אלא ענין השבת והודיעם מפי השי"ת שאם ישמרו השבת וישבה העיר הזאת לעולם ואם לא ישמרוה והצתי אש בשעריה, וכל זה ללמדך כי השבת שקולה כנגד כל המצות כלן והוא עדות לחדושו של עולם, ולהפלגת עילוי מצות השבת דרז"ל (שבת פרק טז קיח:) כל המשמר שבת כהלכתה אע"פ שעובד ע"ז כדור אנוש מוחלין לו שנאמר (ישעיה נו) אשרי אנוש יעשה זאת ובן אדם יחזיק בה שומר שבת מחללו אל תיקרי מחללו אלא מחול לו. וראויה מצות שבת שיתלה קיום ביהמ"ק על שמירתה וחרבן המקדש על חלולה לפי שהמקדש אמצעות העולם וכן השבת אמצעי כי הוא שביעי והוא אמצעי ליום השבוע והוא רביעי, שהרי יום רביעי בשבת נקרא ערב שבת ואם כן דה"ו מלפני השבת אב"ג מאחריו הרי השבת אמצעי ושביעי ורביעי לכל השלשה, והוא כענין המאור הגדול גלגל החמה שהוא אמצעי על דרך שצ"ם חנכ"ל ורביעי לכל אחד ואחד, ומן הידוע כי השמש בגלגל רביעי הוא. וכיון שהשבת הוא אמצעי הנה זה עלויו ומעלתו על שאר הימים שכן כל אמצעי מקודש ומעולה מחבירו כענין עץ החיים שהיה בתוך הגן והנר האמצעי של מנורה שהיא כלפי השכינה, ולפי שהשבת נקודה אמצעית על כן יקראנו הכתוב קדש (שמות לא) ושמרתם את השבת כי קדש היא לכם. ואמרו בספר יצירה היכל הקדש מכוון באמצע, ולא גלו ישראל מארץ הקדושה שהיא נקודה אמצעית של העולם עד שחללו את השבת, והיו ראוין לכך כי מדותיו של הקב"ה מדה כנגד מדה הם חללו את השבת כי עשו מן הנקודה האמצעית אחת מן הקצוות, לכך גלו מן הארץ שהיא נקודה אמצעית וטבורו של עולם לשאר הקצוות. כענין שכתוב (דברים ל) אם יהיה נדחך בקצה השמים וגו' אם כן ראוי שיהיה קיום ביהמ"ק תלוי בשמירת שבת. ועוד מפני שהשבת נקראת מנוחה דכתי' (שמות כ) וינח ביום השביעי וכן ארץ ישראל נקרא מנוחה דכתיב (דברים יב) אל המנוחה ואל הנחלה. ויבטיח הכתוב כי אם ישראל משמרים מנוחת השבת ישמור הקב"ה את הארץ ואם לא ישמרו השבת הרי הוא גוזר ומחריב את הארץ. הא למדת שהגלות תלוי בעונש חלול שבת והגאולה תלויה בשמירת השבת. וכן מצינו בימי צדקיהו שחרב הבית בימיו שלא שמרו ישראל מצות שמטה שהיא שבת הארץ, ולכך אמר ירמיהו הנביא (ירמיה יז) ושמטתה ובך מנחלתך. יאמר ושמטת בעל כרחך תחת אשר לא רצית להשמיט בהיותך בארץ תשמיט על כרחך, ע' שנה של גלות בבל כנגד ע' שמטות שחסרת בארץ והשמטה הזאת תהיה בך, וזהו שאמר ושמטת ובך כלומר שתהיה נשמט אתה בעצמך מנחלתך אשר נתתי לך לפי שלא רצית להשמיט בשבתך בתוכה תהיה נשמט ממנה. ומלת ושמטת חוזרת למלת הררי שהזכיר הכתוב שלמעלה כי קרא לישראל הררי בשדה על שם שהיו עובדים ע"ז בהרים ואעפ"כ לא נשמט מנחלתו בעון ע"ז אלא בעון שמטה שהוא שבת הארץ:

אל יתפתה אדם לומר בלבו מה שהגזל איסור חמור שכל שאין מחזירו אין תשובה וקרבנות מועיל ואינו מקבל פני שכינה דוקא בגזל ישראל אבל בגזל הגוי מותר, ואין הדבר כן אלא אף גזל הגוי אסור מדין התורה שכן דרשו ז"ל ופירשו לנו הכל רביתו של עכו"ם וטעותו ואבדתו וגזלתו והרחיבו באוד בכל אחד מהם והוא שאמר רביתו של עכו"ם מותר שנא' (דברים כג) לנכרי תשיך ולאחיך לא תשיך, אחיך ולא עכו"ם, אבדתו מותרת שנאמר (שם כב) לכל אבדת אחיך, אחיך ולא עכו"ם, טעותו מותרת שנא' (ויקרא כה) ולא תונו איש את עמיתו, עם שאתך בתורה ובמצות, והוא שטעה מעצמו אבל להטעותו אסור שהרי יש בזה חילול ה' ואם החזיר לו טעותו הרי זה קידוש ה'. ומפני זה צוה יעקב אבינו לבניו להחזיר הכסף למצרים הוא שכתוב (בראשית מג) ואת הכסף המושב בפי אמתחותיכם תשיבו אליו אולי משגה הוא. ואע"פ שהיו המצריים עובדי ע"ז צוה להחזיר הכסף מפני קידוש השם והיה זה קודם מתן תורה וכל שכך בזמן הזה שיתחייב אדם בכך. גזלו אסור ממה שכתוב (דברים כ) ואכלת את שלל אויביך (שם ו) ואכלת את כל העמים אשר ה' אלהיך נותן לך בזמן שמסורין בידך, ועוד ממה שכתו' (ויקרא כה) וחשב עם קונהו ודרשו ז"ל שידקדק ישראל זה שגואל את העבד עם הגוי אדוניו בחשבון שלא יגזול ממנו אפילו פרוטה, ובגוי שתחת ידו הכתוב מדבר ואעפ"כ החמיר עליו שלא יגזלנו וידקדק עמו בחשבון שאם לא דקדק וגזל ממנו יש בדבר איסור מפני חילול השם יותר מן הגוזל לישראל. וכן דרשו ז"ל בתוספתא דבבא קמא הגוזל את הגוי חייב להחזיר חמור גזל הגוי מגזל ישראל מפני חלול השם ע"כ. וטעם הדבר לפי שכל הגוזל לישראל חבירו אינו קורא תגר ואינו נותן דופי באמונתו אבל הגוזל את הגוי קורא תגר ונותן דופי באמונת ישראל ומבזה תורת משה והרי זה חילול השם. וכן מצינו שלמה ע"ה כשבא להתפלל על ביהמ"ק הזכיר בתפלתו כי כשיבואו ישראל להתפלל שם שיתן שאלתו כפי מה שידע שהוא ראוי לכך זה שאמר (מ"א ח) אשר תדע את לבבו, ואם יבא נכרי להתפלל שם שיתן לו שאלתו על כל פנים, זה שאמר (שם) וגם אל הנכרי אשר לא מעמך ישראל אשר יבא מארץ רחוקה למען שמך הגדול וידך החזקה וזרועך הנטויה ובא והתפלל אל הבית הזה. ואתה תשמע השמים ממכון שבתך ועשות ככל אשר יקרא אליך הנכרי למען ידעו כל עמי הארץ את שמך וליראה אותך כעמך ישראל, לומר בין ראוי בין אינו ראוי יתן. והטעם לפי שהגוי קורא תגר וישראל אינו קורא תגר. וכיון שדברנו בחומר איסור הגזל והוכחנו שהוא אסור גם באומות העולם צריך אדם שינקה עצמו ממנו ויפשפש במעשיו אם יש בידו עון זה ואם פשפש ומצא צריך שירחיקנו מעליו כי לא יטהר עד שיזרקנו כזורק אבן מידו. ומי שישיבו יורשיו גזלה בשבילו אין זה השבה גמורה אלא צריך שינקה הוא בעצמו את נפשו בחייו לא שיניח את גזלתו ויצוה לאדם אחריו להחזירה כי מי יחמול על נפשו יותר ממנו, והנקיות הזה הוא בחייו, הדמיון הנר שאין עיקר אורו אלא כשיוליכנו אדם בפניו ואם יוליכנו אחריו לא יאיר, כן הענין בעצמו בענין השבת גזלה ומזה אמר הכתוב (ישעיה נח) והלך לפניך צדקך וכבוד ה' יאספך. ביאורו אם תצדיק עצמך שילך צדקך לפניך כלומר בחייך בעוד שאתה בחיים המקריים אז כבוד ה' יאספך שהוא עיקר החיים הנצחיים, ולכך צריך אדם שיזהר במדת הגזל בעודו בחיים חיותו ושירדוף אחר הצדק שהוא הפכו כי בזה יענש ובזה יזכה והוא שנצטוינו בתורה צדק צדק תרדוף. וכפל הלשון לטעמים רבים, האחד רוצה לומר בין שתרויח בין שתפסיד, והשני בין בדיבור בין במעשה כי בשתי אלה תשלמנה כל פעולותיו של אדם ולכך יזהירנו שיצדק בדבורו גם במעשהו, והשלישי בין לישראל בין לאומות העולם. ולמעלת מדת הצדק מצינו שנשתבחה בה ירושלים שנא' (ישעיה א) צדק ילין בה, ומצינו הקרבנות שיחס אותן הכתוב למדת הצדק הוא שכתוב (תהלים ד) זבחו זבחי צדק, ובפעולת הצדק אדם זוכה ומקבל פני שכינה שנאמר (שם טז) אני בצדק אחזה פניך אשבעה בהקיץ תמונתך: