מוסר על ישעיהו ח:ו

מידה טובה היא ההסתפקות שהיא מחיה את בעליה שכל מי שמרגיל עצמו באכילה ושתיה די הספק הרי הוא מבריא את גופו ומחיה את נפשו ודעתו מתישבת עליו וממונו מתקיים בידו כענין שנאמר ודי חלב עזים ללחמך ללחם ביתך וחיים לנערותיך שאף על פי שיש לו לאדם כמה עזים לא יהא מרגיל את עצמו אלא במה שדי לו, ללחמך ללחם ביתך, שלא יהא אדם מרבה סעודתו בכל מקום ולא יהא רגיל בבתי משתאות אלא יהא אוכל ושותה עם בניו ובני ביתו. וחיים לנערותיך, כך אמרו חכמים באגדה לעולם תן חיים לנערותיך, מיכן לימדה תורה דרך ארץ שלא ילמד אדם בניו ובני ביתו לאכול בשר ולשתות יין הרבה ואפילו הוא עשיר ביותר, אלא במה שיוכלו לחיות את עצמן. ואם אתה עושה כן הרי אתה נותן חיים לנערותיך, שממונך מתקיים בידך ואתה מספק להם מזונות. ואמרו חז"ל מאי דכתיב טוב איש חונן ומלוה יכלכל דבריו במשפט, לעולם יאכל אדם וישתה בפחות ממה שיש לו וילבש ויתכסה כמה שיש לו. ויכבד את אשתו ובניו יותר ממה שיש לו, שהן תלויין בו והוא תלוי במי שאמר והיה העולם. ועוד אמרו אכול בצל ושב בצל ואל תאכל אווזין ותרנגולין וליבך רדוף עליך. מתלי במערבא דאכיל אליתא טשי בעיליתא דאכיל קקולי אקיקלי מתא יתיב. וכך אמר שלמה בחכמתו, כבשים ללבושך ומחיר שדה עתודים. מהו כבשים ללבושך, שיהא אדם גוזז את צאנו ויתכסה וילבש מגיזתם ולא יאכלם כדי שלא תכלה הקרן. וכן הוא אומר ודי חלב עזים ללחמך ללחם ביתך וחיים לנערותיך דייו לאדם שיהא מתפרנס מחלב גדיים וטלאים שבתוך ביתו ולא יהא מכלה הקרן לוכל את הבשר. ואמרו חז"ל מאי דכתיב ירחיב ה' אלהיך את גבולך כאשר דיבר לך ואמרת אוכלה בשר כי תאוה נפשך לאכול בשר בכל אות נפשך תאכל בשר, לימדה תורה דרך ארץ שלא יאכל אדם בשר אלא לתיאבון. יכול יקח מן השוק ויאכל, תלמוד לומר וזבחת מבקרך ומצאנך יכול יזבח כל בקרו וכל צאנו בבת אחת, תלמוד לומר וזבחת מבקרך ולא כל בקרך. מצאנך ולא כל צאנך. מיכן אמרו חז"ל כל מי שיש לו מנה יקח לפסן ליט ירק. עשרה מנה יקח לפסן ליטרא דגים. חמשים מנה יקח לפסן ליטרא בבשר. מאה מנה ישפתו לו קדירה בכל יום. ואנן אימת? מערב שבת לערב שבת. ואמרו חכמים באגדה, ז"ל: מאי דכתיב צדיק אוכל לשובע נפשו, זה חזקיה מלך יהודה שלא היה עולה על שולחנו בכל יום אלא ב' אגודות של ירק וליטרא בשר, והיו ישראל מליזין עליו ואומרים זה מלך פקח בן רמליהו נאה למלך כענין שנאמר (ישעיהו ח, ו) ומשוש את רצין ואת רמליהו.

וְיֵשׁ בְּחַיָּבֵי כְּרֵתוֹת אֲשֶׁר גּוֹרֵם לְזַרְעוֹ מוֹקֵשׁ רַע וּשְׁחִיתוּת. לְבַד מֵאֲשֶׁר אַחֲרִית הַזֶּרַע לְהַכְרִית. וְהוּא הַבָּא עַל הַנִּדָּה. וְהַהוּא יִקָּרֵא זֶרַע מְרֵעִים. כִּי יִהְיֶה תָּו הָעַזּוּת עַל מִצְחוֹ בְּעוֹד בַּחַיִּים חַיָּתוֹ. כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה עַז פָּנִים הֲלֹא הוּא בֶּן אִשָּׁה נִדָּה. וַתְּהִי עֲוֹנוֹת הַבֵּן עַל עַצְמוֹת הָאָב. כִּי הוּא עוֹלֵל לְנַפְשׁוֹ לִהְיוֹת פּוֹשֵׁעַ מִבֶּטֶן. וְאוֹי לְרָשָׁע רָע כִּי שִׁחֵת לוֹ. וְהִכָּרֵת תִּכָּרֵת נַפְשׁוֹ וְנֶפֶשׁ אִשְׁתּוֹ. וְזַרְעוֹ בְּלִיַּעַל כֻּלּוֹ נִכְרָת. וְהָאִשָּׁה הִנֵּה הִיא בְּנִדַּת טֻמְאָתָהּ גַּם אִם טָהֲרָה מִזּוֹבָהּ וְסָפְרָה לָּהּ שִׁבְעַת יָמִים כַּמִּשְׁפָּט. כָּל זְמַן שֶׁלֹּא טָבְלָה בִּמְקוֹר מַיִם אוֹ מֵי נָהָר וּמַעְיָן אֲשֶׁר בּוֹ אַרְבָּעִים סְאָה. גֵּימַטְרְיָא לַדָּבָר הַהוֹלְכִים לְאַ"ט.