מוסר על ישעיהו כב:יג

וְסִימַן הַנְּקָמָה: שֶׁיִּהְיֶה בַּעַל הַמָּמוֹן מַזִּיק לַאֲחֵרִים בְּמָמוֹנוֹ, וּמִתְגָּאֶה בּוֹ, וְאֵינוֹ עוֹשֶׂה בּוֹ צְדָקָה, וְטָרוּד בּוֹ לְהִתְעַנֵּג, כְּמוֹ שֶׁאָמַר הַכָּתוּב (ישעיהו כב יג): ״שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה, הָרֹג בָּקָר וְשָׁחֹט צֹאן״; וְאוֹמֵר (שם ה יב): ״וְהָיָה כִנּוֹר וָנֶבֶל, תֹּף וְחָלִיל וָיַיִן מִשְׁתֵּיהֶם״; וְלֹא יְשַׁלֵּם מִמֶּנּוּ חֹק הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא – עַל זֶה נֶאֱמַר (קהלת ה יב): ״עֹשֶׁר שָׁמוּר לִבְעָלָיו לְרָעָתוֹ״. וְכֵן אִם הֶחָכָם יַעֲרִים לַעֲשׂוֹת רָעוֹת וְלֹא יַעֲשֶׂה טוֹב, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (ירמיהו ד כב): ״חֲכָמִים הֵמָּה לְהָרַע, וּלְהֵיטִיב לֹא יָדָעוּ״ – אָז חָכְמָתוֹ לוֹ לְמִכְשׁוֹל.

וְיֵשׁ עָוֹן אֲשֶׁר לֹא תִּנָּקֶה הַנֶּפֶשׁ מִמֶּנּוּ, וּבִלְתִּי טְהוֹרָה הִיא וְאֵינָהּ רְצוּיָה. עַד אֲשֶׁר הַמָּוֶת יַפְרִיד בֵּינָהּ וּבֵין הַגּוּף אֲשֶׁר חָטְאָה בּוֹ. כְּמוֹ שֶׁיֵּשׁ חֹלִי שֶׁלֹּא יִנָּקֶה הַגּוּף מִמֶּנּוּ כָּל הַיָּמִים. וְהוּא עֲוֹן חִלּוּל הַשֵּׁם שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה כ"ב:י"ג) וְהִנֵּה שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה הָרֹג בָּקָר וְשָׁחֹט צֹאן וְגוֹ'. כִּי לֹא הָיוּ מַשְׁגִּיחִים עַל דִּבְרֵי הַנְּבִיאִים וְלֹא חֲרֵדִים עֲלֵיהֶם. אֲבָל הָיוּ קוֹבְעִים בְּגִלּוּי וְהַקְהֵל חֲבֵרִים מִינֵי שִׂמְחָה. וְנֶאֱמַר עַל זֶה (ישעיה כ"ב:י"ד) אִם יְכֻפַּר הֶעָוֹן הַזֶּה לָכֶם עַד תְּמֻתוּן. וְנֶאֱמַר (ד"ה ב ל"ו:ט"ז) וַיִּהְיוּ מַלְעִבִים בְּמַלְאֲכֵי הָאֱלֹהִים וּבוֹזִים דְּבָרָיו וּמִתַּעְתְּעִים בִּנְבִאָיו עַד עֲלוֹת חֲמַת ה' בְּעַמּוֹ עַד לְאֵין מַרְפֵּא.

במסכת תענית בפרק קמא (יא, א), בזמן שהצבור שרוי בצער, אל יאמר אדם אלך לביתי ואוכל ואשתה ושלום עליך נפשי. ואם עושה כן, עליו הכתוב אומר (ישעיה כב, יג) והנה ששון ושמחה הרוג בקר ושחוט צאן אכל בשר ושתה יין אכול ושתה כי מחר נמות. מה כתיב בתריה (פסוק יד), ונגלה באזני ה' צבאות אם יכופר העון הזה לכם עד תמותון, עד כאן מדת בינונים. אבל במדת רשעים מה כתיב (ישעיה נו, יב), אתיו נקחה יין ונסבאה שכר והיה כזה יום מחר. מה כתיב בתריה (שם נז, א) הצדיק אבד ואין איש שם על לב. אלא יצער אדם עם הצבור, שכן מצינו במשה רבינו ע"ה שציער עצמו עם הצבור, שנאמר (שמות יז, יב) וידי משה כבדים ויקחו אבן וישימו תחתיו וישב עליה. וכי לא היה לו למשה כר אחת או כסת אחת לישב עליה. אלא כך אמר משה, הואיל וישראל שרויין בצער, אף אני אהיה עמהם בצער. וכל המצער עצמו עם הצבור, זוכה ורואה בנחמת צבור. ושמא תאמר מי מעיד בי, אבני ביתו של אדם וקורות ביתו של אדם מעידין בו, שנאמר כי אבן מקיר תזעק וכפיס מעץ יעננה. דבי רבי שילא אמר, שני מלאכי השרת המלוין לו לאדם הן מעידין עליו, שנאמר כי מלאכיו יצוה לך. רבי חדקא אמר נשמתו של אדם היא מעידה עליו, שנאמר משוכבת חיקך שמור פתחי פיך. ויש אומרים, איבריו של אדם מעידין בו, שנאמר (ישעיה מג, י) ואתם עדיי נאם ה':