מוסר על ישעיהו כט:יג

ועוד דאפילו אלישע אחר,^הגה"האמר המגיה, בתחלת המחשבה ראיתי כן תמהתי על מה שכתוב כאן בפנים דאלישע־אחר נטרד מטעם דיודע כבודו, משא"כ במנשה אע"פ שהיה משומד להכעיס כו', דמה לי להכעיס ומה לי מכוון, הלא דא ודא אחד הוא ותועבת ה' גם שניהם, כי מי שעשה להכעיס הוא גם כן מתכוין למרוד בו:
ואחר אשר התבוננתי אל המראה הזאת, הקרה ה' לפני טעם נכון ומספיק לעניות דעתי והוא זה, כי כבר ידוע שיש חילוק בין אמונה שהיא מצד הקבלה בלתי מושגת אצלו אלא נמשכת לו מצד קבלת אבותיו איש מפי איש עד משה רבינו ע"ה, וזה חלק ההמונים. ובין אמונה שהיא מוכתרת ג"כ מצד השגה שהשיגה אותו שכלו ביתר שאת על הקבלה, וזהו חלק יחידי הסגולה הנכנסים תוך גינת ביתן המלך מלכו של עולם. וכבר האריכו בזה המפרשים ובראשם ספר הנכבד חובת הלבבות. לכך אינו דומה הממרה הש"י אשר השיגה ידו אחדותו, ממי שלא השיגה רק שמאמין מצד הקבלה, בקל יוכל להתפתות לעזוב אמונתו אף כשהוא צדיק וישר ואינו הולך אחר עצת יצה"ר, כי אפשר שיפתוהו חטאים לומר כי אין ממש באמונה זו ח"ו, והוא יהי' פתי להאמין וישנה אמונתו, ונמצא אף שחטא לא הלך אחר היצה"ר, מה שאין כן אותו שהשיג בעצמו שאם יעזוב האמונה אין חקר לרעתו, כי יודע רבונו ועוזבו מחמת שהיצה"ר מפתהו לילך אחר תאותיו, והוא יודע שעושה רעה. וזה הי' ענין אלישע־אחר, שנכנס לפרדס וידע וראה הכל בעין השכל יותר משאר חוטאים, ואפילו הכי המרה, על כן מן הראוי שלא לקבל תשובתו, משא"כ חוטא אחר, שאף שמאמין מכל מקום קצת רפיא בידו:
ולתוספות ביאור דבר זה, הנני מביא לך מה שמצאתי כתוב בספר ראשית חכמה בסוף שער היראה על פסוק שאמר ישעי' הנביא ע"ה (ישעיה כט, יג), ותהי יראתם אותי מצות אנשים מלומדה, זה לשונו שם, נראה שצריך האדם לחקור ולידע באמיתות למי הוא עובד ולמי הוא ירא, כענין מה שצוה דוד המלך ע"ה לשלמה בנו ע"ה (דה"א כח, ט) דע את אלהי אביך ועבדהו. והטעם, כי העובד דרך מצות אנשים מלומדה, פעם יעשה, ופעם לא יעשה, ואין לבו תקועה באמונה. ואם בא כותי או אחר כמוהו ויסתור לו אמונתו מכח ראיות וקושיות, אפשר שינוצח. אמנם העובד בידיעת לבו, לא ינוצח בשום פנים וכו':
והנה אמת נכון הדבר, ומכוון לכל מה שהזכרתי לעיל מיניה בענין זה. ומה שסיים דבריו, אמנם העובד בידיעת לבו לא ינוצח בשום פנים, הטעם הוא, כי האמת יעשה דרכו דרך גבר בעלמא להחזיק האמת. ואלישע־אחר שהי' יודע האמת הברור בלבו שהוא ית' אחד יחיד, והוא חולק על האמת שלא כדרך העולם, אין זה כי אם רוע לב העיד שקר בעצמו, על כן גדול עונו מנשוא:
וזה הדעת עצמו הוא דעת אדוני אבי י"ץ, ורמז זה במלות קצרות במה שכתב בפנים שאלישע הכיר האמת עם עצמו וידע בבירור שהוא ית' המלך הכבוד סלה וכו', רק שקצר קצת וסמך על המבין כמו שסיים דבריו והמשכיל יבין, ואין כל אדם משכיל להבין את זאת מתוך קיצור לשון הכתוב בפנים, על כן באתי אחריו ומלאתי את דבריו בענין שיהי' מובן לכל כוונת אדוני אבי י"ץ בזה:
עוד אני אומר בתשובת שאלה זו, ח"ו שלא קיבל הש"י תשובה, כי ודאי אלו הי' אלישע עושה תשובה הגונה, אז היה הש"י מקבלו בשתי ידים. ומה שנאמר שובו בנים שובבים חוץ מאחר, הענין כי הש"י אל חפץ חסד הוא, וחושב מחשבות לבלתי ידח ממנו נדח, על כן הוא תובע בפה ומקדים לבני אדם ומבקשם שיעשו תשובה. אבל איש כזה כמו אלישע־אחר, אינו הגון שהש"י יפצור בו להשיאו עצה טובה שיעשה תשובה, רק אם יעשה מעצמו יעשה, ולא שיפתהו הש"י. וזהו שובו בנים שובבים, אני פותח לכם שתעשו תשובה, חוץ מאחר, וק"ל: אם הפציר והרבה בתפלה והיה מסגף עצמו בסיגופים גדולים וקשים כמו שעשה מנשה יכול להיות שהיה מקובל ברחמים רבים (ע"ל בסימן נ"ב), ואף על פי ששמע מאחורי הפרגוד חוץ מאחר (חגיגה טו, א), לא היה לו למנוע את עצמו מן הרחמים, אף שידע כבודו ומרד בו. ודוגמת זו מצינו בר' אליעזר בן דורדיא בפרק קמא דעבודה זרה (יז, א) שאמרו עליו שלא הניח זונה שלא בא עליה. פעם אחת שמע שיש זונה בכרכי הים ונוטלת כיס דינרין בשכרה. נטל כיס דינרין והלך ועבר עליה שבעה נהרות. בשעת הרגל דבר הפיחה, אמרה, כשם שהפחה זו אינה חוזרת, כן אלעזר בן דורדיא אין מקבלין אותו בתשובה. הלך וישב בין הרים וגבעות, אמר, הרים וגבעות בקשו עלי רחמים. אמרו לו, עד שאנו מבקשים עליך רחמים וכו'. אמר, חמה ולבנה בקשו עלי רחמים וכו'. אמר, כוכבים ומזלות בקשו עלי רחמים וכו'. עד אמר אין הדבר תלוי אלא בי. הניח ראשו בין ברכיו וגעה בבכיה עד שיצאה נשמתו. יצאה בת קול ואמר, ר' אלעזר בן דורדיא מזומן לחיי עולם הבא, עד כאן:

לח. מִכָּל מַאֲכָל אֲשֶּׁר יֵאָכֵל וּמִכָּל מַשְּׁקֶה אֲשֶּׁר יִשָּׁתֶה, אַל תִּהְיֶה בְּלֹא בְּרָכָה תְּחִלָּה וָסוֹף. וְכַוֵּן בָּהּ כַּאֲשֶּׁר תּוּכַל. וְכַסֵּה רֹאשְּׁךָ כְּשֶּׁתַּזְכִּיר אֶת ה', וְיָזְמוּ [נ''א ותסגור] עֵינֶיךָ. כִּי מִדֵּי דַּבְּרוֹ בוֹ, אַל תְּהִי כָּאָמוּר: ''בְּפִיו וּבִשְׂפָתָיו כִּבְּדוּנִי וְלִבּוֹ רִחַק מִמֶּנִּי'':

וּמָצָאנוּ בְּעִנְיַן אַנְשֵׁי סְדוֹם שֶׁהָיוּ רָעִים לַה' מְאֹד בְּכַמָּה עֲלִילוֹת נִשְׁחָתוֹת כְּמוֹ הַגָּזֵל וְהֶחָמָס וְעִוּוּת הַדִּין וְגִלּוּי עֲרָיוֹת. עִם כָּל זֶה הִזְכִּיר הַכָּתוּב כִּי אָבְדוּ וְנִשְׁמְדוּ בַּעֲוֹן בִּטּוּל הַצְּדָקוֹת. שֶׁנֶּאֱמַר (יחזקאל ט"ז:מ"ט) הִנֵּה זֶה הָיָה עֲוֹן סְדֹם אֲחוֹתֵךְ גָּאוֹן שִׂבְעַת לֶחֶם וְגוֹ' וְיַד עָנִי וְאֶבְיוֹן לֹא הֶחֱזִיקָה. וְנֶאֱמַר עַל הָאֲנָשִׁים שֶׁאֵינָם עוֹרְכִים מַחֲשָׁבוֹת לְהִתְבּוֹנֵן תָּמִיד בְּיִרְאַת ה' (ישעיה כ"ט:י"ג-י"ד) וַתְּהִי יִרְאָתָם אֹתִי מִצְוַת אֲנָשִׁים מְלֻמָּדָה לָכֵן הִנְנִי יוֹסִף לְהַפְלִיא אֶת הָעָם הַזֶּה הַפְלֵא וָפֶלֶא. וְנֶאֱמַר (ירמיה י"ב:ב') מַדּוּעַ דֶּרֶךְ רְשָׁעִים צָלֵחָה וְגוֹ' קָרוֹב אַתָּה בְּפִיהֶם וְרָחוֹק מִכִּלְיוֹתֵיהֶם. וְנֶאֱמַר (תהילים ע"ג:כ"ז) כִּי הִנֵּה רְחֵקֶיךָ יֹאבֵדוּ.