מוסר על ישעיהו לב:ט

אבל העיקר לזכות לעולם-הבא בשמירת פיו, וזהו יותר מכל התורה והמעשים, ואלו נקראים "נשים שאננות" (ישעיה לב, ט), כי הפה קדש קדשים.

והנשים מצוות על תוכחת בניהם כמו האב, ויותר מהם, מטעם שהם פנויות ומצויות יותר בבית. ממה נפשך, אם האב תלמיד חכם, אז הוא טרוד מאוד בגירסא לא יוכל לעיין בכל עת ובכל שעה על מעשה הנער. ואם הוא טרוד במשא ומתן ובהליכת דרכים, אז על הרוב אין איש בביתו. ובמסכת ברכות פרק היה קורא (יז, א) גדולה הבטחה שהבטיחן הקב"ה לנשים יותר מן האנשים שנאמר (ישעיה לב, ט) נשים שאננות קומנה שמענה קולי בנות בוטחות האזינה אמרתי. אמר ליה רב לר' חייא נשים במה זכין, באקרויי בנייהו לבי כנישתא, ובאתנויי גברייהו בבי רבנן ונטרי לגברייהו מבי רבנן, עד כאן. ויען כי טבע הנשים רכות, על כן החיוב מוטל על הנשים ללבוש כלי גבר, רצוני לומר להיות לה אביר לב להוכיח בשבט מוסר ולהכות אותו הכאות בטוב גם כי ישוע ויזעק לבלתי שמוע אליו, עד שיסור מדרך הרע וילך בדרך הטוב והישר. ודרך רמז אני אומר, (איכה ד, ח) ידי נשים רחמניות בשלו ילדיהן, רצוני לומר אותן הנשים שמרחמים על ילדיהן לבלתי הכות אותם, הם מבשלות אותם, כלומר ממיתות אותם כאלו היו שוחטים אותם ומבשלים אותם כבשר בהמה חיה ועוף:

ועתה אבאר סוד הענין באריכות. רבותינו ז"ל אמרו (ברכות לב, ב) מיום שחרב בית המקדש ננעלו שערי תפלה, שנאמר (איכה ג, ח) שתם תפילתי, חוץ משערי דמעות. ועל זה יהיה סובב הפרשה. ואקדים לך מה שכתוב בספר קול בוכים בפסוק (שם ה, יא) נשים בציון ענו, וזה לשונו, איתא בזוהר הם שתי אישות הזימה הלא המה לילית ומחלת בת ישמעאל. וכתבו המקובלים, שלילית הולכים עמה ת"פ כתות של מלאכי חבלה כמנין לילית, והיא הולכת ומיללת וכולן עונות אחריה. וכן מחלת הולכים עמה תע"ח כתות כמנין מחלת, וכולן מחוללות בחלילים, אלו מייללים כשמה לילית, ואלו מחללים במחולות כשמה מחלת, והנשים הללו אינן פוגעות אלו באלו לעולם, הגם כי מלחמה עצומה ביניהן, זולתי ביום הכפורים פוגעות אלו באלו ומתקוטטות יחד, ובין דין לדין עולה תפילתן של ישראל בלי קטרוג. והנה כשהאדם חוטא, אומרים לנשים הללו נשים שאננות קומנה (ישעיה לב, ט), כלומר אתנה נשים למה תהיו שאננות קומו והחריבו את העולם. וזה (שם ג, יב) ונשים משלו בו. ושמעתי ממורי זלה"ה, שהנשים הללו הם נשיהם של שנים אנשים מרגלים, והם תרין מאללי ארעא דאיתא בזוהר, והם שני שעירי י"ה כמבואר בפרשת אחרי מות. וכשיהושע רצה ליכנס לארץ, תכף נכנעו אלו השנים אנשים מרגלים ונכפפו תחת יד ישראל, ובאו והתנפלו לפני יהושע ואמרו הננו לך לעבדים. אמר להם יהושע, איני מתרצה בזה לבד, אלא שאשלח שני אנשים פנחס וכלב ויתלבשו בכם ואתם תפילו מוראכם וחתכם על כל יושבי הארץ, כדי שתהא נוחה ליכבש. וכן עשו. ותדע זה מענין הפסוקים, כי המרגלים הלכו לחפור את הארץ, ולא חפרו כלל, וכלם נמוגו כדונג מפני האש, שהרי הם באו העירה ועלו בקיר החומה כי שם בית רחב, וכל הארץ אשר היו נמצאים עם רחב לא קמה עוד רוח מפניהם, מלמד דלא אקשו כדפי' בגמרא (זבחים קטז, ב). הרי שהטילו בלבם מורא ופחד כי לא קמה עוד רוח מפניהם, הרי הם נכנעו ועשו מה שצוום: