מוסר על ישעיהו מג:ז

למען שמי אאריך אפי ותהלתי אחטם לך לבלתי הכריתך (ישעיהו מ״ח:ט׳-י״א). הנה צרפתיך ולא בכסף בחרתיך בכור עוני. למעני למעני אעשה כי איך יחל וכבודי לאחר לא אתן ותהלתי לפסילים (שם), וידוע כי כל העולם ומלואו לא נברא אלא לכבוד ה' יתעלה. שנא' (שם מג) כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו וגו'. ואין ראוי לשום אדם לחפוץ כבוד בעוה"ז כי אם לכבודו ית' להשתדל במעשים שיתקדש בהן שם שמים ולא שיחולל בסבתו כי חלול השם הוא עון עצום ועונשו חמור עד מרום לא יספיקו קרבנות לכפר עליו והוא שכתוב (שם מ) ולבנון אין די בער וחיתו אין די עולה. אין כח בתשובה ולא ביום הכפורים לכפר, שכן דרשו ז"ל במס' יומא (פ"ח דף פו) שאל רבי מתיא בן חרש לרבי אלעזר בן עזריה ברומי שמעתי ארבעה חלוקי כפרה שהיה רבי ישמעאל דורש א"ל שלשה הן ותשובה עם כל אחד ואחד מהן. עבר אדם על מצות עשה ועשה תשובה אין זז משם עד שמוחלין לו מיד שנאמר (ירמיהו ג׳:י״ד) שובו בנים שובבים. עבר על לא תעשה ועשה תשובה תשובה תולה ויום הכפורים מכפר שנא' (ויקרא ט״ז:ל׳) כי ביום הזה יכפר עליכם וגו', עבר על כריתות ומיתות ב"ד ועשה תשובה תשובה ויוה"כ תולין ויסורין ממרקים שנא' (תהלי' פט) ופקדתי בשבט פשעם ובנגעים עונם, אבל כל מי שיש בידו חלול השם אין כח בתשובה לתלות ולא ביום הכפורים לכפר ולא ביסורין למרק אלא כלן תולין ומיתה ממרקת שנאמר (ישעיהו כ״ב:י״ד) ונגלה באזני ה' צבאות וגו', עון זה מצות ל"ת הוא שנא' (ויקרא כ״ב:ל״ב) ולא תחללו את שם קדשי. ודבר ידוע כי העון הזה מתחיל מדבר קטן ומתפשט הרבה ותחת כנפיו נמצאו דברים שהם בזיון הקב"ה ובזיון מצותיו כענין עובד ע"ז או נשבע על שקר שהם כנגד הקב"ה והזכיר בהן הכתוב לשון חילול השם שנ' (שם יט) ולא תשבעו בשמי לשקר וחללת את שם אלהיך. וכתיב בע"ז של מולך (שם כ) למען טמא את מקדשי ולחלל את שם קדשי. כן יש בגדולי ב"א והחשובים שבהם שיעשו מעשים שאין חושבין לחטוא בהם ומתוכם יתבזו התורה והמצות בעיני הבריות וזה נקרא חילול השם, והוא שדרשו רז"ל במס' יומא (פ"ח דף פו) היכי דמי חלול השם אמר רבא כגון אנא דשקילנא בישרא מבי טבחא ולא יהיבנא דמי לאלתר, ור' יוחנן אמר כגון אנא דמסגינא ד' אמות בלא תורה ובלא תפילין, רב נחמן בר יצחק אמר כגון דאמרי אינשי שרא ליה מריה לפלניא, רב יצחק בר אבדימי אמר כגון שהיו חבריו בושין משמועתו. נמצאת למד כי העון הזה חמור הרבה ויותר בתלמידי חכמים כי מי שהוא תלמיד חכם והבריות חושדים אותו בעבירה ומרננין עליו אע"פ שהוא נקי ממנה ואין הדבר אמת הנה יש בזה חלול השם לפי שהמון העם אשר לא ידעו ולא יבינו וכמה פתאים המאמינים לכל דבר מטילין דופי עליו ועל תורתן וכדי בזיון וקצף, על אחת כמה וכמה אם אמת הדבר כי הבריות למדין ממנו ומעשה העבירה אינה בזויה בעיניהם ונמצא שם שמים מתחלל:

יחוד היראה ואהבת העבודה הבאה ממנה היא עיקר כוונת הבורא ית"ש ויתעלה בבריאת האדם שיהא האדם עובד אותו יתברך ומעבודתו יגיע נחת רוח להבורא ית' ויתעלה דבר זה כתוב בתורה ושנוי בנביאים ומשולש בכתיבים. כתוב בתורה בתחלת בריאת האדם בפ' בראשית ויניחהו בגן עדן לעבדה ולשמרה ודרז"ל לעבדה זו מצות עשה ולשמרה זו מצות לא תעשה. שנוי בנביאים בישעיה עם זו יצרתי לי תהלתי יספרו. ומשולש בכתובים בקהלת כתיב והאלהים עשה שייראו מלפניו. ופי' החסיד בעל חובת הלבבות שתכלית עשית הבריאה היתה בשביל היראה ומהיראה באה העבודה כי ענין יראה נאמרה בעבד כמ"ש אם אב אני איה כבודי ואם אדונים אני איה מוראי. ובחתימת ספר קהלת כתיב סוף דבר הכל נשמע את אלהים ירא ואת מצותיו שמור כי זה כל האדם ודרז"ל כי לדבר זה נברא כל האדם. ועוד דרשו כל אדם לא נברא אלא לצוות לזה נמצא שתכלית כל הבריאה לא היתה אלא בשביל האדם אשר יעשה המצוה הרי זאת לפניך שתכלית בריאת האדם לא היתה כ"א לכוונה זאת. ומה רבו כמו רבו כמה פסוקים המורים מהם כיוצא בהם שתכלית בריאת האדם לכוונה זאת. ובזוהר חדש פ' בראשית ד' י"ז ע"ב וז"ל ויטע ה' אלהים גן בעדן מקדם ר' יוסי ור' חייא אמרו תרויהו כתיב אל גנת אגוז ירדתי לראות באבי הנחל ראה כמה יש לו לאדם להרהר ולדקדק בלבו בכל יום ויום ולפשפש במעשיו ולדקדק בכל עניניו ויהרהר בלבו שלא בראו הקב"ה ונתן בו נשמה עליונה ומעלה על שאר בריותיו אלא להרהר בעבודתו ולהדבק בו ולא ילך אחר ההבל כו'. עוד שם ז"ל א"ר תנחום א"ר חנילאי לא עשאו הקב"ה לאדם אלא להשתדל בכבוד קונו הה"ד כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו מאי לכבודי להשתדל ולדעת את כבודי ולחשוב ממעשיו שינתן לו חלק טוב לעה"ב ע"כ:

מן הידוע, כי כל מבוקש יעיד על מבקשיו, וכל מעשה מעיד על תכונת עושהו, ועל כן ראוי לכל משכיל להתעסק במבחר העסקים, למען יהיה לאות על שכלו. ומזה ידענו, כי אין העסק הנבחר מכל העסקים והמעשה הנכבד מכל המעשים כי אם עבודת האל יתעלה, כי הוא יעיד על רוב שכל האדם ועל שלימותו. וכל חכמי העולם יאמינו וישכילו, כי השכל לא יוכל להשיג לבד משני דברים. האחד - הבורא והשני - הנברא, ואין עוד זולתם. וכן יאמינו, כי הבורא הקדמון, והנברא מחודש, וכי הבורא אין לו תחילה ולא תיכלה, ולכל נברא יש תחילה ותיכלה. וכן יאמינו, כי אין לבורא צורך לדבר בעבור כי כל נצרך הוא חסר לדבר שהוא צריך לו ובו יהיה שלם, והבורא שלם, על כן אין לו צורך לדבר. ואחרי אשר אין לו צורך לדבר, נלמד מזה כי הוא לא ברא עולמו לצורך, ואחרי אשר לא בראו לצורך, נוכל לדעת כי בראו נדבה לגמול טוב לזוכים לו, כאשר אמר (ישעיה מג) ״כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו״. והראיה על זה מדרך הכתוב בבריאת העולם, כי במעשה בראשית הוא אומר על המאורות (בראשית א) ״ויתן אותם אלהים ברקיע השמים להאיר על הארץ״. ולא אמר ״להאיר על השמים״ ולא ״לשמים״, כי אם ״על הארץ״, אם כן נדע כי לא נבראו המאורות לתועלת הבורא ולא להאיר לשמים, כי אם להאיר לארץ ויושביה. ועוד נכיר, כי אילו יהיה הנברא לתועלת הבורא היה קדמון כמוהו, כי תועלתו לא נפרדה ממנו, רק היתה מצויה עמו תמיד. ואחרי אשר נדע כי העולם מחודש ואינו קדמון, נדע כי טרם היות העולם לא נצרך הבורא אליו, וכאשר לא נצרך אליו טרם היותו, כן לא נצרך אליו אחר היותו, רק כל כוונתו בבריאתו העולם היתה לתועלתנו.