לֹ֥א יָדְע֖וּ וְלֹ֣א יָבִ֑ינוּ כִּ֣י טַ֤ח מֵֽרְאוֹת֙ עֵֽינֵיהֶ֔ם מֵהַשְׂכִּ֖יל לִבֹּתָֽם׃
ספר הישר
ואחרי אשר התבאר כי העבודה תהיה בשלשה דברים: ביראה, בחכמה, ובאהבה, שלשתן ניתנו מרועה אחד, והוא השכל, כי השכל כולל שלשתן וכולל כחות אחרים, כי מן הידוע, כי השכל כולל החכמה, וכולל האהבה, וכולל שיאהב המשכיל בכל דבר ודבר המישור לבל יוסיף באחד מהם על הראוי או יגרע מהראוי ונלמד מזה, כי לפי שלימות שכל האדם תהיה עבודתו שלימה, וכפי מה שיחסר משלימות עבודתו יחסר משכל בעליה ומדעתו. ואם תהיה העבודה שלימה, אין ספק כי דעת בעליה ושכלו שלימים, כי הכתוב אומר בחטאים (ירמיה י) ״נבער כל אדם מדעת״. ואמר (ישעיהו מ״ד:י״ח-י״ט) ״לא ידעו ולא יבינו כי טח מראות עיניהם מהשכיל לבותם, ולא ישיב אל לבו ולא דעת ולא תבונה״. רצונו לומר, כי העבודה תהיה מכח החכמה, כאשר אמר (תהילים קיא) ״ראשית חכמה יראת ה׳״. וזה לך האות, כי עבודת האל יתברך, תכלית השכל והחכמה, ועוזבי האל יתברך, הם אוילים, ואם יאמר אומר: הנה אנחנו רואים רשעים שיש מהם חכמים ומשכילים בכל חכמה, ואיך תאמר כי הם אוילים וחסרי לב. נאמר לו, כי כל חכם אשר בעת תבוא עליו צרה עושה דבר ממה שלא עשה קודם לכן ויכיר כי בדבר ההוא תהיה לו עזרה וישועה זה לאות על סכלותו.
ספר הישר
ועוד, כשיבואו על אדם יסורים וחליים וצרות, או יגלה מארצו, ידע, כי הבורא אוהב אותו וייסרהו כאשר ייסר איש את בנו, ואם יראה כי שוקט ובוטח בלא יסורים וחליים, והוא עומד בשלוה, ולא עברו עליו נסיונות, ידע, כי אין הבורא אוהב אותו. ועוד, בראותו לבבו קשה מעשות צדקה ומלהתענות ומלזכור יום הדין, ובראותו אנשים ימותו ולא יעביר על לבו יום המיתה, זה לאות גדול כי טח מראות עיניו, פן יראה בעיניו ובאזניו ישמע ולבבו יבין ושב ורפא לו. וכן, כשתבוא גזירה על אנשי עיר או על משפחה ויימלט הוא ממנה, ידע, כי הבורא אוהבו והראה לו היתרון אשר בינו ובין האנשים האל. וכן, כשיהיו אנשי עיר או משפחה כולם רשעים הולכים בשרירות לבם, וזה האיש נפקחו עיניו, ויתעורר משנתו, ולא פנה לאלה הרשעים, ומהר לעשות תשובה גמורה, זה לאות רצון אלהיו וכי מצא חן בעיניו. וכן, כשיהיה מפליג במעשים רעים, ועשה כל תועבת השם והכעיס אלהיו, ואחר כן התעורר ועזב כל המעשים הרעים ההם, ועזב הכל מלבו מבלי מורה כי אם מפחד אלהיו או מפני שהריחו ביראתו, זה לאות גדול על אהבת הבורא יתברך, וכי יחמול עליו בהסירו את לב האבן מבשרו ונתן לו לב בשר ואת רוחו נתן בקרבו ואין טובה למעלה מזו. וכן בבוא עליו חולי ויגיע עד שערי מות ואחר כן נמלט, הוא לאות על אהבת הבורא יתברך, וכי יחמול עליו, וכי רצה להזהירו למען יסור מרעתו. אך אם האדם עושה נאצות, ובא בימים ועודנו לא ישוב, רק מחזיק ברשעתו, וכל אשר יבוא בימים ויזקין יוסיפו להתחדש תאוותיו, ויתחיל לבנות בתים ולעשות סחורות רבות ולקבץ ממון מגזל יותר ממה שעשה בימי בחורותיו, זה לאות גדול, כי הבורא מואס אותו, ועל כן לא יעירהו ולא ייסרהו, רק ישלחהו בשרירות לבו, כאשר אמר (תהלים פא) ״ואשלחהו בשרירות לבם ילכו במועצותיהם״. וכן בעשותו צדקה או דבר מצוה ויתחרט עליה, וכל שכן אם תהיה במצוה ההיא יגיעה ויקוץ על עשותה אחרי עשותה, זה לאות הגדול כי אין לב אלהיו עליו ולא ימצא חן בעיניו ויגיעו לריק, וכן בעשותו העבירה וישלימנה ישמח בה מאד ולא יתחרט, רק תאוותו לעשות שניה, זה לאות כי הבורא יתברך, הסתיר פניו ממנו.