מוסר על ישעיהו נא:יב

נצטוינו במדת היראה ליראה את השם הנכבד והנורא לבדו ושלא נירא מבשר ודם. וכן הזהירה תורה (דברים כ׳:א׳) וראית סוס ורכב עם רב ממך לא תירא מהם. שכל זמן שהאדם ירא מזרוע ב"ו אין יראתו בהקב"ה שלמה כי מן הראוי הוא שישים האדם כל יראתו בהקב"ה בלבד וכאשר הוא נותן חלק ממנה לב"ו הנה הוא חסר במדת היראה להקב"ה ומקצר בחק עבודתו, וכן תצוה התורה (שם) מי האיש הירא ורך הלבב שישוב מן המלחמה, והענין כי נצחון ישראל בכל מלחמותם אינו אלא על פי הזכות וזה אין זכותו שלם כי לא הגיע אל מדרגת היראה בשלימותה. ועל זה הזהיר ישעיה ואמר (ישעיהו נ״א:י״ב) מי את ותיראי מאנוש ימות (שם) ותשכח ה' עושך, ביאר כי הנותן חלק מיראתו לב"ו כאלו שוכח את השי"ת. ולכך הביא ראיה מכמה פעמים שהיה מפחד בבאו עד שערי מות ובעת שנתייאש מן ההצלה באותו עת הצילו הקב"ה מאויבו המציק לו זהו שאמר (שם) ותפחד תמיד כל היום מפני חמת המציק כאשר כונן להשחית ואיה חמת המציק, כלו' איבדו מן העולם עד שהוצרכת לומר עליו איו, ועל זה אמר אחריו (שם) ואנכי ה' אלהיך רוגע הים ויהמו גליו ה' צבאות שמו כלומר יש בי כח להעיר חמת הים גם להשקיט חמתו כי אני אדון צבאות כולן העליונים והתחתונים וכל שכן שיש בידי כח להשקיט חמת המציק:

ולפי שישראל קבלו עשרת הדברות שתחלתם אנכי יזכו שהקב"ה ינחם אותם במלת אנכי הוא שכתוב (ישעיהו נ״א:י״ב) אנכי אנכי הוא מנחמכם. וצוה לנביאים שינחם אותם שנאמר נחמו נחמו עמי, ועל כו כשהתנבא ישעיה הנביא ע"ה נחמה זו על קיבוץ גליות פתח במעשה בראשית מי מדד בשעלו מים וחתם בכוכבים ואמר שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה וגו' וכונתו לומר כי מי שהיה לו יכולת לבריאת שמים וארץ ויש מאין ויש לו גם כן יכולת להוציא במספר הכוכבים יכול הוא להוציא את ישראל מן הגלות מיד אויביהם, ומה שאמר בכאן על הכוכבים לכלם בשם יקרא נתן רמז לישראל שנמשלו ככוכבים שהן עתידין שיעלו כלם לירושלים כאלו כל אחד נקרא בשמו. ומה שאמר גם כן איש לא נעדר רמז לישראל שלא יחסר אחד מהם מן החיים שבאותו זמן שלא יבאו לירושלים הוא שכתוב ביחזקאל (לט) וכנסתים על אדמתם ולא אותיר עוד מהם שם. ובהיות כל ישראל יחדו במקום אחד אז תהיה השמחה גדולה והנחמה שלימה ותמלא הארץ דעה וחכמה (ישעיהו ל׳:כ״ו) והיה אור הלבנה כאור החמה ואור החמה יהיה שבעתים כאור שבעת הימים ביום חבוש ה' את שבר עמו ומחץ מכתו ירפא. וכתיב (שם נא) כי נחם ה' ציון נחם כל חרבותיה וישם מדברה כעדן וערבתה כגן ה' ששון ושמחה ימצא בה תודה וקול זמרה. וכתיב (שם) כאיש אשר אמו תנחמנו כן אנכי אנחמכם ובירושלים תנוחמו:

ומענין הבטחון שלא יבטח באדם כלל, וידוע באמת כי אין ב"ו יכול להיטיב לו ולהצילו זולתי אם יגזור השי"ת כענין שנא' (ירמיהו י״ז:ה׳) ארור הגבר אשר יבטח באדם וכתיב (שם) ברוך הגבר אשר יבטח בה' וכתיב (ישעיהו ב׳:כ״ב) חדלו לכם מן האדם אשר נשמה באפו כי במה נחשב הוא ואין ב"ו יכול להצילו או להרע לו כענין שאמר דוד ע"ה (תהילים נ״ו:ה׳) באלהים בטחתי לא אירא וכו' וכתיב (שם כז) ה' אורי וישעי ממי אירא, ובהתקרב אליו הצרה בחשבו כי הוא מיד השי"ת יוכל להבין כי אין ההצלה וההכאה ביד המכה ולא יתן אל לבו פחד ההכאה שהרי כתוב (משלי כ״א:א׳) פלגי מים לב מלך ביד ה' אל כל אשר יחפוץ יטנו. וכן אמר הכתוב בענין סנחריב (ישעיהו י׳:ט״ו) היתפאר הגרזן על החוצב בו, המשיל הנביא את האדם לגרזן כי כשם שהגרזן אין פעולתו מעצמו אלא מצד החוצב בו כן האדם בכל פעולותיו שהוא פועל ורוצה להטיב ולהרע אין (האדם) זה מצד עצמו אלא מצד השם יתעלה. וכן כתוב (שם) כהניף שבט את מרימיו כהרים מטה לא עץ יאמר כי אין האדם אלא כשבט המרימים אותו, וכן הזכיר הכתוב על המלך סנחריב עצמו (שם) הוי אשור שבט אפי, כי הוא השבט שהיה מתפאר בעצמו והיה מתפאר בריבוי חיילותיו וזהו שאמר את מרימיו כי חיילותיו של מלך הרי הם המרימים את המלך והמנשאים את רום מעלתו והוא המטה המרים את עצמו, לא עץ כלומר מטה הוא וענף לא יגיע לאילן כי אני אכריתנו בעודו באבו וכן היה כי המגפה באה עליהם טרם היות הבקר כמו שנא' (מלכים ב י״ט:ל״ה) ויצא מלאך ה' ויך במחנה אשור, וידוע כי אין כח ההכאה תלויה בשבט אלא במרים אותו, ומצינו שהתורה הזהירה שלא לירא מן האומות הוא שכתוב (דברים כ״א:י׳) כי תצא למלחמה על אויביך וראית סוס ורכב עם רב ממך לא תירא מהם, וכתיב (שם כ) מי האיש הירא ורך הלבב ילך וישוב לביתו לפי שגברה עליו יראת העם והוא חרד בראותו רוב מחניהם ויתכן שהוא מאמין באמת כי הכל ביד השם יתעלה אבל מפני שלא גדל נפשו במדרגת הבטחון מפני זה רך לבבו ונחת טבעו וצוה עליו לחזור בו, וזהו שכתוב (משלי כ״ט:כ״ה) חרדת אדם יתן מוקש יאמר החרדה שיחרד מן האדם הוא חטא לנפשו ונותנת לו מוקש ומגברת האויב עליו ומקרבת הצרה אליו כי ראוי לו לאדם שלא יירא מזרוע בשר ודם. (שם) ובוטח בה' ישוגב מן הצרה בשכר הבטחון אע"פ שהיתה הצרה ראויה לבא עליו, ואין הספק כי הירא מזרוע ב"ו לשפלות הנפש הוא והירא מן האדם הוא שוכח השי"ת, וזהו שהנביא מזהיר על מדת הבטחון כמ"ש (ישעיהו נ״א:י״ב) מי את ותיראי מאנוש ימות ומבן אדם חציר ינתן, כלומר היום כאן ומחר בקבר, ותשכח ה' עושך ותפחד תמיד כלומר בראותך הצרה קרובה ומוכנת ונבצרה ממך מזמת הצלתה, ותפחד תמיד כל היום מפני חמת המציק כלומר היה לך לחשוב כי פעמים רבות מצאתך כזאת והשי"ת הציל אותך ברחמיו וע"כ אין לך לירא מן האדם המכה אלא מן השי"ת, וזהו שכתוב אחריו (שם) ואנכי ה' אלהיך רוגע הים ויהמו גליו ה' צבאות שמו כלומר אני הוא הסוער הים והמשקיט המייתו אף כי חמת המציק, ומספר והולך פחיתות האדם (שם) מהר צועה להפתח ולא ימות לשחת ולא יחסר לחמו כלו' זה דרכו כל ימי חייו בשני דברים אלה לאכול ולהפנות כדי שלא ימות לשחת שאם יחסר לחמו ימות ואם אינו נפנה ימות ג"כ ובשניהם הוא מהיר בטבע, ולכך הזכיר מהר צועה להפתח כלומר להפנות, ויש לך להכיר כי מה שהזכיר הנביא ענין זה לא עשה אלא כדי להמאיס בעיני הבריות הבטחון באדם. ואמר דוד ע"ה (תהילים קי״ח:ח׳) טוב לחסות בה' מבטוח באדם, ביאורו כי יש הפרש בין לשון חסיה ובין לשון בטחון ויאמר הכתוב כי טוב הוא שיחסה אדם בצלו של הקב"ה מבלעדי הבטחה יותר ממה שיבטח באדם כי התועלת ודאית בחסייתו של הקב"ה ותועלת האדם מסופקת אפילו אחר הבטחתו כי הוא בעל מקרים ושמא לא יוכל להשלים מה שהבטיח, ולכך לא אמר לבטוח בה' מבטוח באדם כי זה לא היה צריך לומר, וא"כ ענין הבטחון בשי"ת הוא אשר לבו חזק בבטחונו כאילו הבטיחו בה' יתברך והוא לשון גדול יותר מחסיה: