מוסר על ישעיהו נה:ז

התשובה צריכה ארבע תנאים. האחד שיעזוב החטא בין במעשים בין במחשבה, הוא שהנביא צווח (ישעיה נה) יעזוב רשע דרכו זהו המעשה, ואיש און מחשבותיו זהו המחשבה, לפי שיש כמה בני אדם שהם סוברים שאין תועלת והפסד במחשבת הלב כי אם בדבור ובפועל, ודבר ידוע כי עיקר שמחת הגוף וצערו תלוים בלבו, אם כן הרי שהמחשבה מתפעלת בגוף כפי הצער או כפי השמחה, והמופת על זה הכתוב שאמר (משלי טו) לב שמח ייטיב פנים, עיקר תענוג הגוף יגיע משמחת הלב כי הלב שרש והמחשבות משתרגות ממנו כענפים המשתרגים משרש האילן, וכשם שמתגלה בענפים כח השרש שהיה בו לחלוחית כן יתגלו בפנים מחשבות הלב אם לצער אם לשמחה, זהו שאמר לב שמח וגו' ובעצבת לב רוח נכאה, כי לא תמצא הנאה לגוף עם שבר הרוח וכענין שכתוב (שם יח) רוח נכאה מי ישאנה, ומעתה נוכל ללמוד מזה עונש הלב השמח בחטא כי המחשבה ההיא יוצאת לפועל באשר השמחה ההיא ניכרת בגוף, זהו לב שמח ייטיב פנים. והנה הצדיקים שמחים בתורה ובמצות ועיקר שמחתם בעבודת השי"ת, וכן הכתוב אומר (תהלים קיט) שש אנכי על אמרתך, (שם לב) שמחו בה' וגילו צדיקים, והרשעים שמחים בחטא וברשע הוא שכתוב (משלי טו) אולת שמחה לחסר לב. הא למדת מזה שהמחשבה הרעה חטא גדול הוא וענשו רב כאלו חטא בפועל. וכמה מבני אדם שאין סבורין כן, ועוד אמרו רז"ל (יומא פ"ג דף כט) הרהורי עבירה קשין מעבירה, וביאור הדבר קשין על הנפש לפי שמחשבת העבירה קבועה בנפש לעולם, וכמו שאמרו קשורה בו, ופעולת העבירה אינה אלא לפי שעתה, והשני שיתנחם על מה שעשה מן העבירות לשעבר הוא שאמר הנביא (ירמיה לא) כי אחרי שובי נחמתי, והג' שתהיה הסכמתו בלבו שלעולם לא ישוב לדבר שחטא, זהו שאמר הכתוב (הושע יד) ולא נאמר עוד אלהינו למעשה ידינו, וכך יעשה ולעולם אינו חוזר לדבר זה, וזהו עיקר הוידוי, והרביעי וידוי דברים זהו חטאתי עויתי פשעתי לפניך, הוא שאמר הנביא (שם) קחו עמכם דברים ושובו אל ה' כלומר עיקר התשובה שתקחו עמכם דברים הללו והוא ענין הוידוי, וכבר ידעת שוידוי דברים זה מצות עשה הוא מן התורה שנא' (במדבר ה) איש או אשה כי יעשו מכל חטאת האדם וגו' והתודו וגו':

הָעִקָּר הַשֵּׁנִי – עֲזִיבַת הַחֵטְא: כִּי יַעֲזֹב דְּרָכָיו הָרָעִים וְיִגְמֹר בְּכָל לְבָבוֹ כִּי לֹא יוֹסִיף לָשׁוּב בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה עוֹד, וְאִם אָוֶן פָּעַל לֹא יוֹסִיף, כָּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר (יחזקאל לג, יא): "שׁוּבוּ שׁוּבוּ מִדַּרְכֵיכֶם הָרָעִים", וְנֶאֱמַר (ישעיה נה, ז): "יַעֲזֹב רָשָׁע דַּרְכּוֹ". וְדַע, כִּי מִי אֲשֶׁר חָטָא עַל דֶּרֶךְ מִקְרֶה, כִּי הִתְאַוָּה תַּאֲוָה וַיֶּחֱזַק עָלָיו יִצְרוֹ וַיִּתְקְפֵהוּ, וְלֹא נֶחְלְצוּ רַעְיוֹנָיו וְחוּשָׁיו בְּפָגְעוֹ בּוֹ, וְלֹא מִהֲרוּ לִגְעֹר בְּיַם הַתַּאֲוָה וְיֶחְרַב, עַל כֵּן יְגֹרֵהוּ הַיֵּצֶר בַּחֲרָמָיו, וְנָפַל בְּמַכְמוֹרָיו לְפִי שְׁעָתוֹ וְעִתּוֹ, בִּהְיוֹת רוּחַ הַיֵּצֶר רַע מְבַעֲתוֹ, וְלֹא מֵאֲשֶׁר חֶפְצוֹ וּרְצוֹנוֹ לִמְצוֹא עֲוֹנוֹ, וְלַעֲשׂוֹת כָּמוֹהוּ אַחֲרֵי זֹאת – רֵאשִׁית תְּשׁוּבַת הָאִישׁ הַזֶּה הַחֲרָטָה, וְלָשִׂים יָגוֹן בְּלִבּוֹ עַל חַטָּאתוֹ וְלִהְיוֹת נֶפֶשׁ נַעֲנָה וּמָרָה כַּלַּעֲנָה, אַחֲרֵי כֵן יוֹסִיף בְּכָל יוֹם יִרְאַת ה' בְּנַפְשׁוֹ, וְיִתֵּן חִתַּת אֱלֹקִים בִּלְבָבוֹ בְּכָל עֵת, עַד אֲשֶׁר יִהְיֶה נָכוֹן לִבּוֹ בָּטֻחַ בַּה', כִּי אִם יוֹסִיף יַעֲבֹר בּוֹ הַיֵּצֶר וַיִּפְגְּשֵׁהוּ כְּפַעַם בְּפַעַם, וְרַבָּה עָלָיו תַּאֲוָתוֹ כַּמִּשְׁפָּט הָרִאשׁוֹן. לֹא יִהְיֶה נִפְתֶּה לִבּוֹ עָלָיו – וְיַעֲזֹב דַּרְכּוֹ, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (משלי כח, יג): "וּמוֹדֶה וְעוֹזֵב יְרֻחָם", הִזְכִּיר תְּחִלָּה "וּמוֹדֶה" עַל הַחֲרָטָה וְהַוִּדּוּי, וְאַחַר כָּךְ "וְעוֹזֵב". אַךְ הָאִישׁ הַמִּתְיַצֵּב עַל דֶּרֶךְ לֹא טוֹבָה תָּמִיד, וְגֶבֶר עַל חֲטָאָיו דּוֹרֵךְ בְּכָל יוֹם, וְשׁוֹנֶה בְּאִוַּלְתּוֹ וְשָׁב בִּמְרוּצָתוֹ גַּם פְּעָמִים רַבּוֹת, וְכָל עֵת אוֹהֵב הָרֵעַ, וּמִכְשׁוֹל עֲוֹנוֹ יָשִׂים נֹכַח פָּנָיו, רוֹצֶה לוֹמַר הַתַּאֲוָה וְהַיֵּצֶר, וְחֶפְצוֹ וּמְגַמָּתוֹ, אֲשֶׁר לֹא יִבָּצֵר מִמֶּנּוּ כָּל אֲשֶׁר יָזַם לַעֲשׂוֹת – רֵאשִׁית תְּשׁוּבַת הָאִישׁ הַזֶּה, לַעֲזֹב דַּרְכּוֹ וּמַחֲשַׁבְתּוֹ הָרָעָה, וּלְהַסְכִּים לְקַיֵּם וּלְקַבֵּל עָלָיו לְבַל יוֹסִיף לַחֲטוֹא, אַחֲרֵי כֵן יִתְחָרֵט עַל עֲלִילוֹתָיו הַנִּשְׁחָתוֹת, וְיִתְוַדֶּה לָשׁוּב אֶל ה', כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה נה, ז): "יַעֲזֹב רָשָׁע דַּרְכּוֹ וְאִישׁ אָוֶן מַחְשְׁבֹתָיו וְיָשֹׁב אֶל ה' וִירַחֲמֵהוּ". וְהַמָּשָׁל בָּזֶה – לְמִי שֶׁאוֹחֵז הַשֶּׁרֶץ וּבָא לִטְבֹּל וּלְהִטָּהֵר, כִּי יַנִּיחַ הַשֶּׁרֶץ תְּחִלָּה וְאַחֲרֵי כֵן יִטְבֹּל וְיִטְהַר. וְכָל זְמַן שֶׁהַשֶּׁרֶץ בְּיָדוֹ – עוֹד טֻמְאָתוֹ בּוֹ וְאֵין הַטְּבִילָה מוֹעִילָה. וְהִנֵּה עֲזִיבַת מַחְשֶׁבֶת הַחֵטְא – הִיא הַשְׁלָכַת הַשֶּׁרֶץ, וְהַחֲרָטָה מֵאֲשֶׁר חָטָא וְהַוִּדּוּי וְהַתְּפִלָּה – בִּמְקוֹם הַטְּבִילָה. וְהָיָה כִּי יָבוֹאוּ יִסּוּרִים וּמַכְאוֹבִים עַל הָרָשָׁע אֲשֶׁר תָּמִיד כָּל זְמָמָיו לְהִתְהַלֵּךְ בַּאֲשָׁמָיו, יִוָּסֵר בַּתְּחִלָּה וְיָשׁוּב מַחֲשַׁבְתּוֹ הָרָעָה אֲשֶׁר חָשַׁב וְיַכְרִית מַעְבָּדָיו מִיָּדָיו. וְהַמָּשָׁל בָּזֶה – לְעֵגֶל אֲשֶׁר יַכּוּהוּ בְּמַלְמַד הַבָּקָר לְכַוֵּן תְּלָמָיו; כֵּן הַמִּתְיַצֵּב עַל דֶּרֶךְ לֹא טוֹבָה, יִקַּח הַמּוּסָר תְּחִלָּה לַעֲזֹב דַּרְכֵי מָוֶת לָלֶכֶת דֶּרֶךְ יָשָׁר, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (ירמיה לא, יח): "שָׁמוֹעַ שָׁמַעְתִּי אֶפְרַיִם מִתְנוֹדֵד יִסַּרְתַּנִי וָאִוָּסֵר כְּעֵגֶל לֹא לֻמָּד". עוֹד נֶאֱמַר אַחֲרָיו (ירמיה לא, יט): "כִּי אַחֲרֵי שׁוּבִי נִחַמְתִּי", רוֹצֶה לוֹמַר, כִּי אַחֲרֵי אֲשֶׁר יִסַּרְתַּנִי וְאִוָּסֵר וְשַׁבְתִּי מִדַּרְכִּי הָרָעָה – נִחַמְתִּי אַחֲרֵי כֵן וָאֶתְחָרֵט עַל מָה שֶׁעָבַר מִדִּבְרֵי עֲוֹנֹתַי. וְהִנֵּה נִתְבָּאֵר לְךָ מִזֶּה כָּל הָעִנְיָן אֲשֶׁר בֵּאַרְנוּ.

כיצד היא התשובה. צריך שיעזוב החוטא חטאו ויסירנו ממחשבתו ויגמור בלבו שלא לשוב עוד לרוע מעשיו, שנא' (הושע יד, ד) ולא נאמר עוד אלהינו למעשה ידינו. ויעיד עליו הב"ה, שהוא יודע הנסתרות, שלא ישוב לחטאו. כי עיקר התשובה היא שיעזוב החוטא חטאו ומעשיו הרעים ושלא יחטא עוד באותו עון, ואז הב"ה סולח לו, שנא' (ישעיהו נה, ז) יעזוב רשע דרכו ואיש און מחשבותיו וישוב אל ה' וירחמהו ואל אלהינו כי ירבה לסלוח. ויתנחם ויתחרט על מעשיו הרעים. שנא' (ירמיהו לא, יח) כי אחרי שובי נחמתי ואחרי הודעי ספקתי על ירך בושתי וגם נכלמתי כי נשאתי חרפת נעורי. ובזה היה ירמיהו הנביא ע"ה מוכיח את ישראל ואומר להם, אין איש נחם על רעתו לאמר מה זה עשיתי.