מוסר על ישעיהו נח:יד

אם תשיב משבת רגלך עשות חפציך ביום קדשי וקראת לשבת עונג ולקדוש ה' מכובד וכבדתו מעשות דרכיך וגו', אז תתענג על ה' והרכבתיך על במתי ארץ וגו' (ישעיהו נ״ח:י״ד). ידוע כי השבת מצוה ראשונה שנצטוו בה ישראל קודם מתן תורה ונצטוו עליה במרה וכמו שאמרו רז"ל (סנהדרין דף נ"ו ב) שבת ודינים במרה אפקוד שנא' (שמות טז) שם שם לו חק וגו', ונקראת חק כמצות מילה שנקראת חק וזהו חק בשארו שם כי מצות השבת והמילה שניהם נקראים חק ואות והכל ענין אחד, והמצוה הזאת רמז וחדוש לענין העולם שנברא ונתחדש מאין ונעשו המעשים כלם בששה ימים וביום השביעי שבת, ויתכן לומר כי על זה אמר הכתוב (שם לא) ביני ובין בני ישראל אות היא לעולם, כלומר לחדושו של עולם, ומפרש והולך כיצד כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ וגו', ומפני שהוא מופת ועדות על החדוש נצטוינו שנזכור אותו בכל יום הוא שנאמר (שם כ) זכור את יום השבת וגו', וביאור הכתוב על דרך הפשט מה שאנו מזכירים ימי השבוע אחד בשבת ב' בשבת וכן כלן ואין אנו קורין את הימים בשם מיוחד לכל יום ויום כמו שעושין האומות ואנו עושין כך כדי שנזכור יום השבת עם כל יום ויום וזהו פירוש זכור את יום השבת לקדשו. צוה בזכרון הזה שיהיה תדיר בכל יום ויום כענין יציאת מצרים שכתוב בו בלשון הזה (שם יג) זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים, והמצוה היא שנזכור אותו בכל יום כי כן כתיב (דברים ט״ז:ג׳) למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך. ודבר ידוע ומפורסם כי הדבור הזה של זכור את יום השבת לקדשו בכלל עשרת הדברות ביום שבת נאמר שהרי ביום שבת ניתנה תורה וכמו שדרשו ז"ל כתיב הכא זכור את יום השבת וכתיב התם זכור את היום הזה מה להלן בעצומו של יום אף כאן בעצומו של יום, וזה מפורש במסכת שבת (דף פו ב' פרק ר' עקיבא) שבשבת ניתנה תורה וראויה מצות שבת שתהיה שקולה כנגד כל התורה מאחר שנתיחד יום השבת לנתינתו. ומצות שבת נצטוינו בה במצות לא תעשה ועשה, מצות לא תעשה שנא' (שמות כ׳:י׳) לא תעשה כל מלאכה, מצות עשה שנא' (שם כג) וביום השביעי תשבות, כי אחר שאסר לנו כל מלאכה בלאו הוצרך להזכיר עשה שנשבות אף מן הדברים שאינם מלאכה, וכן עשה ישעיה שהזכיר כאן בענין השבת מצות לא תעשה ועשה, זהו שאמר אם תשיב משבת רגלך, זהו אזהרה בלא תעשה הזכיר שלא ללכת חוץ לתחום, ובא הלשון הזה לומר כי אף אם היית בדרך ואתה זוכר שהוא שבת שתשוב לדרכך וזהו לשון אם תשיב משבת רגלך כאלו אמר אם תשיב מלכת בשבת רגלך. עשות חפציך ענינו מעשות חפציך כי מ"ם משבת עומדת במקום שנים, וביאור הכתוב אם תשיב רגלך מלכת בשבת וכל שכן שלא תעשה חפציך והיא המלאכה שחייב עליה מיתה כי אם הוא אוסר ההליכה חוץ לתחום שהוא בלאו כ"ש המלאכה שהיא במיתה בעדים והתראה ובלא עדים בכרת. כי על זה אמר הכתוב (שם לא) מחלליה מות יומת, כי כל העושה בה מלאכה ונכרתה הנפש ההיא. וביאור הכתוב מות יומת בעדים ובלא עדים ונכרתה, ואמר ביום קדשי ביום שאני קדשתיו והבדלתיו משאר הימים כי הקדושה הוא ההבדל, ומה שהזכיר רגלך בלא יו"ד ורגליך קרינן כלומר אע"פ שכתוב רגלך בלא יו"ד יש אם למקרא ודרשו בו רז"ל רגלו אחת בתוך התחום ורגלו אחת חוץ לתחום יכנס שנא' אם תשיב משבת רגלך רגלו קרינן. וקראת לשבת עונג ענינו שתענג את השבת במאכל ומשתה יותר משאר הימים ומעולה על כולם אז יזכור מעשה בראשית ויתן הודאה להקב"ה שחדש העולם ובראו מאין כי בעשותו זה יקרא את השבת עונג ויתענג עונג הגוף והנפש. עונג הגוף במיני אכילה ושתיה ועונג הנפש בזכרון מעשיו של הקב"ה ונפלאותיו ויהיה לשון וקראת מלשון (צפניה א׳:ז׳) הקדיש קרואיו, כלומר שיזמין את השבת כאדם המזמין את המלך לאכול עמו על שולחנו זהו קראת לשבת עונג. כאלו אמר תזמין את השבת ומלת עונג הוא השכר כלומר אם תעשה מצוה זו שתזמין את השבת תזכה לעונג והוא השכר האמתי לחיי העולם הבא כי הוא רמז אל הגן ואל הנהר והעדן מלשון הכתוב (בראשית ב׳:י׳) ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן. והנה זה עיקר החיים האמתיים הנצחיים אשר אין להם ערך ודמיון, והוסיף לומר לקדוש ה' מכובד כלומר שיהיה כבוד ה' מחופף עליך ואז תהיה אתה מכובד ממנו כלומר מעוטר ומוכתר מן הכבוד. וכבדתו מעשות דרכיך ממצוא חפציך ודבר דבר. פירש הנביא בכאן בענין השבת שיבדילהו אדם משאר הימים בג' ענינים. ההבדל במלבושים והנהגתו וההבדל בחפצים וההבדל בדבור, ההבדל במלבוש ובהנהגה זהו שאמר וכבדתו מעשות דרכיך, וכן דרשו רז"ל וכבדתו שלא יהא מלבושך של שבת כמלבושך של חול שכן מצינו' ר' יוחנן הוה קרא למאני מכבדותי. דרכיך שלא יהא הילוכך של שבת כהילוכך של חול והוא הדין הנהגתו באכילתו שיש לו לשנות עת האכילה משאר הימים או יקדים או יאחר, ההבדל בחפצים זה שאמר ממצוא חפצך (שבת פרק ט"ו קיג) ודרשו רז"ל חפציך אסורים חפצי שמים מותרים וכן אמרו חשבונות של מצוה מותר לחשבן בשבת, ועוד אמרו פוסקין צדקה לעניים בשבת משדכין על התינוקות ליארס ועל התינוק ללמדו ספר וללמדו אומנות בשבת, כי בזה יש צד מצוה כי עם האומנות נותן לו חיים וימנע מלגנוב ומללסטם את הבריות, אבל שאר החפצים שאין בהם צד מצוה הם הנקראים חפציך והם חפצי חול ואסורין. ההבדל בדבור הוא שאמר ודבר דבר ודרשו רז"ל ודבר דבר שלא יהא דבורך של שבת כדבורך של חול, ולומר לך שידבר בשבת בנחת ויהיה ממעט בדברים ומלשון דבר דרשו רז"ל דבור אסור הרהור מותר, ואע"פ שהרהור מותר חסידים שבדורות נמנעים מלהרהר בחפצי רשות אלא בחפצי שמים הם מהרהרים ומדברים כי הוא העונג שלהם:

עוד יש במצות השבת סוד נסתר כי מלבד שנגלהו הוא מופת ועדות על חדוש העולם והיותו יום מיוחד למנוחה מיגיעת מלאכת הששה כדי שימצא האדם מרגוע שיהיו שביעיות שני חייו במנוחה והשקט, עוד יש בנסתרות ענין פנימי ונעלם והוא שאמרו במס' יום טוב (פ"ב דף טז) א"ר שמעון בן יוחאי כל המצות שנתן הקב"ה לישראל נתן להם בפרהסיא חוץ מן השבת שניתנה להם בצינעה שנא' (שמות ל״א:י״ז) ביני ובין בני ישראל אות היא לעולם, ואיך ניתנה מצות השבת בצינעה והלא בפרהסיא ניתנה שהרי היא מכלל עשרת הדברות ששמעו אותן כל האומות, וכן הכתוב אומר (ישעיהו מ״ח:ט״ז) לא מראש בסתר דברתי, וכן אמר דוד (תהילים קל״ח:ד׳) יודוך ה' כל מלכי ארץ כי שמעו אמרי פיך. אמנם כוונת החכמים היתה על הפנימי שבה כי הוא הניתן בצינעא וזהו לשון ביני וביניכם. ובאלה שמות רבה (שמות ט״ז:כ״ט) ראו כי ה' נתן לכם את השבת, לכם ולא לאומות העולם מכאן אמרו אם יבואו בני נח וישמרו את השבת שאין מקבלין שכר. וכן הוא אומר (שמות ל״א:י״ז) ביני ובין בני ישראל אות היא לעולם. משל למלך יושב ומטרונא יושבת כנגדו העובר ביניהם חייב. ולפי דעתי על זה אמר הכתוב (שם) ושמרו בני ישראל את השבת והיה ראוי לומר ושמרו בני ישראל את יום השבת, אלא שכיון הכתוב להשלימה לשבת שלמעלה שהזכיר בה לעשות השבת כלומר שבת שלמעלה כנגד שלמטה, ומזה אמרו במדרש לעשות את השבת כל המשמר את השבת למטה כאלו עשאה למעלה שנא' לעשות את השבת. וביאור זה כי המקיים את השבת למטה זה עדות שהוא מודה ומאמין בשרשה ועיקרה למעלה והמבטל אותה למטה כאלו מבטל שלמעלה. והענין הזה מפורש בתורה הוא שאמר הקב"ה למשה (שם) דבר אל בני ישראל אך את שבתותי תשמורו, ואמר ושמרתם את השבת ולא אמר את יום השבת לפי שהוא מדבר בשבת העליונה, וענינים נסתרים כאלה שנכללין במצות השבת נצטוה משה מפי עליון לגלותם ליחידי ישראל, וזהו שהתחיל ואמר דבר אל בני ישראל שיודיע להם ענין השבת בנגלה ובנסתר. וראינו כי משה לא הזהיר לישראל במצות השבת כאשר צוה ולא הזכיר מרומזי השבת העליונה כלל אלא אמר בפרשת ויקהל (שמות ל״ה:ב׳) וביום השביעי יהיה לכם קדש שבת שבתון. ונראה לי הטעם בזה כי משה ידבר בהמון לכל עדת בני ישראל האנשים והנשים ועל כן העלים הנסתר ולא רצה לדבר כי אם בפשט המצוה בנגלה שבה בלבד ובדרך קצרה, ומכאן ראיה ברורה שאין לגלות ולבאר ענינים נסתרים בהמון. (ישעיהו נ״ח:י״ד) אז תתענג על ה' אם תקרא השבת עונג אז תתענג על ה' וזה מדה כנגד מדה. העונג על ה' הוא עונג הנפש כלומר יתן לך עונג הגוף בשפע טובה עד שתודה בו ובטובותיו ותתענג נפשך בזכרו. אבל הגאון רבינו סעדיה ז"ל פירש על עונג הגוף כלומר תענוג גופך יהיה על השי"ת ולא ככסילים שנא' בהם (משלי י״ט:י׳) לא נאוה לכסיל תענוג אלא שיקח מן התענוג במדה ובמשקל, כי כך דרך המשכיל שלא ירבה בתענוגים אבל יקח מהם די ספוקו בענין בינוני כי בו ייטב שכלו ויתחזקו שלשה כחותיו והן כח הבחינה וכח המחשבה וכח הזכרון. והרכבתיך על במתי ארץ יבטיחנו בהבטחת הארץ ולפי שהיא גבוהה מכל הארצות יקראנה במתי ארץ כענין שנאמר (דברים ל״ב:י״ג) ירכיבהו על במתי ארץ והאכלתיך נחלת יעקב אביך כפל הענין לחזוק והכל ענין אחד. ודרשו ז"ל (שבת פט"ז דף קיח) כל המענג את השבת נותנין לו נחלה בלי מצרים שנא' (ישעיהו נ״ח:י״ד) והאכלתיך נחלת יעקב אביך. לא כאברהם שנא' בו (בראשית י״ג:י״ז) קום התהלך בארץ. ולא כיצחק שנא' בו (שם כו) כי לך ולזרעך אתן את כל הארצות האל, אלא כיעקב שנאמר בו (שם כח) ופרצת ימה וקדמה וגו' וכן כתוב (תהילים ק״ה:י׳) ויעמידה ליעקב לחק וגו' לאמר לך אתן וגו', כי אע"פ שהארץ ניתנה לאבות אינה מיוחדת בנחלה אלא לבני יעקב: כיון שהוכחנו כח גודל מצות השבת שהנסתר והנגלה שבה יורו על נפלאות תמים דעים ראוי לנו להעיר עיני הלב להצטער ולדאוג על שערוריה שנעשתה בארץ, שיש בישראל מחללי שבת ושופטים ושוטרים שבכל שער ושער העלם יעלימו עיניהם מעם הארץ בחללם את יום השבת, והנה הם חושכים שבט מוסר לרדות הסרבנין ודי לנו חרפה גם בזיון וקצף בהיות בישראל מחללי שבתות בפרהסיא. והנה משה רבינו אזר חלציו במצוה זו וחייב סקילה והוא חטא המקושש, ועוד בראותנו האומות שהם שומרים ימי חגיהם וישראל אינם משמרים השבתות והמועדים הנקראים מועדי ה' הנה יש בזה עון חלול השם נוסף גם הוא על עון חלול שבת, ולכך ראוי לב"ד להניף יד ומקל מוסרם לא ישיבו ריקם לשלם למחלל שבתות כפעלם אל חיקם. והשי"ת ברחמיו ינקנו מעון ויכין לבבנו ליראתו ויתן לנו שכר עם שומרי שבת כהלכתה ועובדי עבודתו לפי שהשבת היא דוגמא לעולם הבא. וכן במדרש לא ניתנה שבת אלא לדוגמא של העולם הבא שנאמר (יואל ב׳:כ״ו) ואכלתם אכול ושבוע וגו' ולא יבושו עמי לעולם:

ארבעה דברים נאמרו בשבת, שנים מן התורה, והם זכור ושמור, ושנים מן הנביאים, והן כיבוד ועונג. ושניהם בפסוק אחד, שנא' (ישעיהו נח, יג) וקראת לשבת עונג לקדוש ה' מכובד וכבדתו מעשות דרכיך ממצוא חפצך ודבר דבר. זכור ושמור כבר פירשתי אותם. עונג כיצד. כדגרסי' בפרק קמא דמ' ברכות א"ר יוסי בן זמרא, כל המענג את השבת נותנין לו נחלה בלא מצרים, שנא' (ישעיהו נח, יד) אז תתענג על ה' והרכבתיך על במותי ארץ והאכלתיך נחלת יעקב אביך כי פי ה' דבר. לא כאברהם, דכתיב ביה קום התהלך בארץ לארכה ולרחבה, ולא כיצחק, דכתי' ביה כי לך ולזרעך אתן את כל הארצות האל, אלא כיעקב, דכתי' ביה ופרצת ימה וקדמה וצפונה ונגבה. רב נחמן בר יצחק אמר, ניצול משעבוד מלכיות, דכתי' הכא והרכבתיך על במותי ארץ, וכתי' התם ואתה על במותימו תדרוך. וכל המענג את השבת זוכה ויושב בישיבה של הב"ה, שנא' (ישעיהו נח, יד) אז תתענג על ה'. ולא עוד אלא שרודה בצריו, שנא' (ישעיהו נח, יד) והרכבתיך על במותי ארץ. ולא עוד אלא שיורש ארץ ישראל והעולם הבא, שנא' (ישעיהו נח, יד) והאכלתיך נחלת יעקב אביך כי פי ה' דבר. וכל המענג את השבת תפלתו נשמעת לפני הב"ה, שנא' (איוב כב, כו) כי אז על שדי תתענג ותשא אל אלוה פניך. ועונג זה הוא מה שאמרו רז"ל חייב אדם לתקן תבשילין, והן בשר שמן ויין מבושם, לעונג שבת.