מוסר על ישעיהו סב:ו

עַל־חוֹמֹתַ֣יִךְ יְרוּשָׁלִַ֗ם הִפְקַ֙דְתִּי֙ שֹֽׁמְרִ֔ים כָּל־הַיּ֧וֹם וְכָל־הַלַּ֛יְלָה תָּמִ֖יד לֹ֣א יֶחֱשׁ֑וּ הַמַּזְכִּרִים֙ אֶת־יְהוָ֔ה אַל־דֳּמִ֖י לָכֶֽם׃

מנורת המאור

וכל המרבה במספד ובבכיה בט' באב הרי זה משובח, ולא עוד אלא שרואה בנחמתה של ירושלם, שנא' (ישעיהו סו, י) שמחו את ירושלם וגילו בה כל אוהביה שישו אתה משוש כל המתאבלים עליה. אמ' ר' שמעון בן לקיש, כל מי שנתאבל על ירושלם בחורבנה עתידין לשמוח בבנינה. מלאכי השרת נתאבלו עליה, שנא' (ישעיהו לג, ז) הן אראלם צעקו חוצה מלאכי שלום מר יבכיון, ועתידין לשמוח עמה, שנא' (ישעיהו סב, ו) על חומותיך ירושלם הפקדתי שומרים כל היום וכל הלילה תמיד לא יחשו וגו'. חמה ולבנה נתאבלו עליה, שנאמר חשך השמש בצאתו וירח לא יגיה אורו, ועתידין לשמוח עמה, שנא' (ישעיהו ל, כו) והיה אור הלבנה כאור החמה ואור החמה יהיה שבעתים כאור שבעת הימים ביום חבוש ה' את שבר עמו ומחץ מכתו ירפא. שמים וארץ נתאבלו עליה, שנא' (ישעיהו נ, ג) אלביש שמים קדרות ושק אשים כסותם, ועתידין לשמוח עמה, שנא' (ישעיהו מד, כג) רנו שמים כי עשה ה' הריעו תחתיות ארץ פצחו הרים רנה וגו'. אילנות נתאבלו עליה, שנאמר כי תאנה לא תפרח ואין יבול בגפנים כחש מעשה זית ושדמות לא עשה אכל, ועתידין לשמוח עמה, שנא' (יחזקאל לו, ח) ואתם הרי ישראל ענפיכם תתנו ופריכם תשאו לעמי ישראל כי קרבו לבא. הרים וגבעות נתאבלו עליה, שנא' (ירמיהו ד, כד) ראיתי את ההרים והנה רועשים וכל הגבעות התקלקלו, ועתידין לשמוח עמה, שנאמר ההרים והגבעות יפצחו לפניכם רנה וכל עצי השדה ימחאו כף. הב"ה כביכול נתאבל עליה, שנאמר ויקרא ה' צבאות ביום ההוא לבכי ולמספד ולקרחה ולחגור שק, ועתיד לשמוח עמה שנא' (ישעיהו סב, ה) ומשוש חתן על כלה ישיש עליך אלהיך.
שאל רבBookmarkShareCopy

שני לוחות הברית

וכתב בספר בעשרה מאמרות וז"ל ומה שתירצו שם בר"ה אינו טעם מספיק כדאית' בנזיקין דלקמיה קאי דקתני לא ראי זה כראי זה וליתיתה במחוסרי כפרה אמנם יפה הרגישו דתנא דמתניתין דוקנ' הוא וניח' לי' ליתן הויה דהיינו הן לדברים שבקדושה כגון ראשי שנים שהרבה מצות תלויות בהם וגבי שומרים נמי כתיב (ישעיה סב, ו) על חומותיך ירושלים הפקדתי שומרים כו' ונשאר התנ' בצדק שלא להוציא מפיו הויה לניזוקין ע"ש שהאריך בסוד הענין:
שאל רבBookmarkShareCopy

שני לוחות הברית

על כן נראה בעיני פשוט, שזה המאמר מכוון ממש למה שכתב הזוהר בפרשה זו (ח"א עז, ב) וזה לשונו, כתיב ללכת ארצה כנען, דערותא דלהון הוה למיהך תמן. מכאן אוליפנא, כל מאן דאתער לאתדכאה, מסייעין ליה. תא חזי, דהכי הוא דכיון דכתיב ללכת ארצה כנען, מיד ויאמר ה' אל אברם לך לך, ועד דההוא אתערו בקדמיתא לא כתיב [לך לך]. ותא חזי, מלה דלעילא לא אתער עד דאתער לתתא בקדמיתא, על מה דתשרי [ההיא דלעילא]. ורזא דמלה נהורא אוכמא לא אתייחדא בנהורא חיוורא, עד דאיהי אתערת בקדמיתא. כיון דאיהי אתערת בקדמיתא, מיד נהורא חוורא שריא עלה, ועל דא כתיב (תהלים פג, ב) אלהים אל דמי לך אל תחרש ואל תשקוט, אל בגין דלא יסתפק נהורא חוורא מעלהא (ס"א מעלמא) לעלמין. וכן (ישעיה סב, ו) המזכירים את ה' אל דמי לכם, בגין לאתערא לתתא במה דישרי אתערותא דלעילא. וכן כיון דאתער בר נש אתערותא בקדמיתא, כדין אתער אתערותא דלעילאהגה"הולכן הנביאים יתעוררו למטה תחלה, ואחר כך יעורר עליהם רוח הקודש מלמעלה:. תא חזי, כיון דכתיב (בראשית יא, לא) ויצאו אתם מאור כשדים וגומר, מיד (שם יב, א) ויאמר ה' אל אברם:
שאל רבBookmarkShareCopy