מוסר על ישעיהו סג:ט

הד' - לשארית נחלתו - הִנֵּה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִתְנַהֵג עִם יִשְׂרָאֵל בְּדֶרֶךְ זֶה לוֹמַר מַה אֶעֱשֶׂה לְיִשְׂרָאֵל וְהֵם קְרוֹבָי שְׁאֵר בָּשָׂר יֵשׁ לִי עִמָּהֶם שֶׁהֵם בַּת זוּג לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְקוֹרֵא לָהּ בִּתִּי, אֲחוֹתִי, אִמִּי. כְּדְפֵרְשׁוּ ז"ל וּכְתִיב יִשְׂרָאֵל עַם קְרוֹבוֹ מַמָּשׁ קֻרְבָה יֵשׁ לוֹ עִמָּהֶם וּבָנָיו הֵם. וְהַיְנוּ לִשְׁאֵרִית נַחֲלָתוֹ לָשׁוֹן שְׁאֵר בָּשָׂר וְסוֹף סוֹף הֵם נַחֲלָתוֹ. וּמַה אֹמַר, אִם אַעֲנִישֵׁם הֲרֵי הַכְּאֵב עָלַי כְּדִכְתִיב (יְשַׁעְיָה סג, ט) בְּכָל צָרָתָם לוֹ צָר. כְּתִיב בְּ'אַלֶף' לוֹמַר שֶׁצַּעֲרָם מַגִּיעַ לְפֶלֶא הָעֶלְיוֹן וְכָל שֶׁכֵּן לְדוּ פַּרְצוּפִין שֶׁבָּהֶן עִיקָר הַהַנְהָגָה וְקָרֵינַן בְּ'וָאו' לוֹ צָר. וּכְתִיב (שֹׁפְטִים, ז) וַתִּקְצַר נַפְשִׁי בַּעֲמַל יִשְׂרָאֵל לְפִי שֶׁאֵינוֹ סוֹבֵל צַעֲרָם וּקְלוֹנָם מִפְּנֵי שֶׁהֵם שְׁאֵרִית נַחֲלָתוֹ.

עוד אמרו רז"ל בשבת פרק במה בהמה (נה, א), את אלו התלמידי חכמים המקיימים התורה כולה מאל"ף עד ת'. ואפשר שעל כן דרשו ג"כ (פסחים כב, ב), את ה' אלהיך תירא (דברים י, כ), לרבות תלמידי חכמים, מתיבת את. והנה הצדיקים אפי' במיתתן קרויין חיים (ברכות יח, א), אף כי מתים לנו, אבל הוא חי זוכה לנצחיות. והנצחיות נקרא אמת, שהוא אמיתית קיימת, ואצלו נשאר אל"ף דאדם רבתי. וגם עשרת דברות מתחילות באל"ף, ואצל התלמיד חכם נשאר אמת צדקו יחדיו כל האותיות, אף בשעה שמת נשאר אמת לסיבה כי נכנסה מ' סימנא דמלאך מות בין אותיות א"ת המורה על תלמיד חכם, ואותיות א"ת מקיפות מ' ונתבטלה ביניהם. כי אף שמת, הוא חי, ומה שמת אינו אלא מעטיו של נחש שהיא שקר היפך האמת. וכמו שמזוהמת נחש כל כך רעה עד שגרם חורבן בית המקדש כמו שהאריך בזוהר איכה, ורמוז בפסוק (בראשית ג, טו) ואיב"ה אשית ראשי תיבות איכה ישבה בדד העיר. כן עטיו של נחש גורם מיתת הצדיק ששקולה מיתתו כחורבן בית המקדש. כתיב (ישעיה סג, ט) בכל צרתם לו צר. לא קרי, וכתיב לו. כי כביכול לו צר, כי קשה סילוק של הצדיקים, והקב"ה קובל חבל על דאבדין ולא משתכחין, ולאלף צר על הנחש שהפריד האלוף והוא מת בעטיו של נחש:

ומכאז הכיר גם משה שחסד ה׳ הוא לעולם ואף בתוך הפורעניות קרוב הוא אל האדם. חז״ל אומרים: ״ר׳ יהושע אומר, מפני מה נגלה הקדוש ברוך הוא משמי מרום והיה מדבר עם משה מתוך הסנה, שכל זמן שישראל שרויין בצרה כאילו צרה לפניו, שנאמר: ׳בכל צרתם לו צר׳ (ישעיה סג); ואומר: ׳עמו אנכי בצרה׳ (תהלים צא); ואומר: ׳כל הנוגע בהם נוגע בבבת עינו׳ (זכריה ב). ירדו למצרים, שכינה עמהם וכו׳; עלו - שכינה עמהם וכו׳; שרויין בצער, כביכול שרוי עמהם בצער, שנאמר: ׳מתוך הסנה׳״ (מכילתא דרשב״י שמות ב; וראה בתנחומא שמות יד נוסח אחד: ״למה מתוך הסנה ולא מתוך אילן גדול ולא מתוך תמרה? אמר הקדוש ברוך הוא: כתבתי בתורה ׳עמו אנכי בצרה׳ - הם נתונים בשעבוד ואף אני בסנה ממקום צר, לפיכך מתוך הסנה שכולו קוצים״). הרי כמה קרוב האלהים אל האדם, שבכל צרותיו, כביכול, משתתף עמו ומגין עליו.