Musar על ישעיהו סו:10

כתיב (ישעיה סו, י) שישו אתה משוש כל המתאבלים עליה, וכתיב (זכריה ח, יט) כה אמר ה' צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי יהיה לבית יהודה לששון ולשמחה. מדברי נביאים וכתובים, ומדברי רבותינו ז"ל בתלמוד ובמדרשים ובזוהר, נתבאר גודל החיוב המוטל להתאבל על חורבן בית המקדש ועל הגלות. וטעם הענין הוא, מפני כבוד השכינה. כי מפני חטאינו גלינו מארצנו, וכביכול השכינה בגלות והשפחה תירש גבירתה, וגבר האויב מצד הקליפה סטרא אחרא, וכבוד בית ה' נשרף ואין עולה ואין זבח, ופסקה הנביאה ורוח הקודש, ורוח הטומאה נתפשט, ועם ה' אומה הישראלים נתנו לדבר ולחרב ולרעב ולשבי ולבזה. ועוד היום הם בין האומות ככבשה בין הזאבים ובחרפה ובבוז וכל זה הוא חילול השם^הגה"הראה העלבון מחילול השם, כשגידר טיטוס בפרוכת ויצא ממנו דם קסבר כו'. ואף שלפי האמת היה דבר טבעי כי הכהן גדול היה מזה ביום כפור בקודש הקדשים ז' הזאות אחד למעלה וז' למטה, ותנן (יומא נז, א) אם נגעו הדמים בהפרכת נגעו, ולא ימלט שבמשך השנים כמה פעמים נגעו והדם נבלע בהפרכת בכמה עניינים במקדש שהיו נבלעים במקומו. ועתה כשחללו קדושת הפרכת ונסתלק תוקף קדושה ממנו' אז יצאו אלו הדמים בטבע. מכל מקום היה חילול השם לעיני הרואים, וכמו שהיה סובר הרשע שהרג את עצמו:, אוי נא לנו כי חטאו אבותינו, ואנחנו לא נטהרנו, על דא ודאי קא בכינו כי גרמנו כל אלה. ובשומינו על לבנו זה בצום ובבכי ובהספד ובהתעוררות לב לצעוק השיבנו ה' אליך ונשובה, אז כלה ענן וילך, דהיינו הקליפה מתמעט ואנחנו מזדככים מכח הצער והחרטה, וגם היסורים ממרקין:

אי נמי, אם אשכחך כו' חיוב גדול להתאבל תמיד על ירושלים, דהיינו הכבוד שגלה. וזהו (ישעיה סו, י) שישו וגו' כל המתאבלים עליה, רצה לומר על השכינה. גם בזכות הדביקות וקדושה שהיה לנו אז, יתעורר לתשובה, כי עתה שנפלה עטרת ראשינו אוי נא לנו כו'. משא"כ בזמן בית המקדש הביאו קרבנות לכפר. גם יזכור אז היינו טהורים ודבקים בשכינה, ואנחנו עתה טמאים ומרוחקים וסתם תפלתינו, ובחינות אלף כאלה, על דא ודאי בכינו, ומביא לתשובה. והנה כתיב (דברים ו, יב) השמר לך פן תשכח את ה' אלקיך, על זה אמר אם אשכח העונות מלתקנה, תשכח ימיני כו', הימין שהוא לו החביבה דהיינו ימינו של הקב"ה הפשוטה לקבל שבים. והחורבן השיב אחור ימינו מפני שלא עשו תשובה רק מפני אויב כמו שכתבתי במקום אחר:

ומזה נבין ענין ששבה החמה לאחוריה בימי חזקיה עשר מעלות והוא כי וודאי אימת יש לחמה כח להקיף ולהגיע למערב ולהתדבק בשפעת אלוה ולהיות הולך וסובב כשהשכינה קצת בהסתר ובסוד צמצום שכינתו כביכול אבל אם תתגלה שכינת עוזו ברוב גילוי אי אפשר לחמה לסבב ולהלוך לצד מערב ומכ"ש הלבנה כי יאכלנה אש הגדולה ומי יקרב אל הקודש ולכך לעתיד כשיהיה גילוי שכינה לא יהיה כח ביד חמה ולבנה לסבב כנ"ל ולכך נאמר (ישעיה כד כג) וחפרה הלבנה ובושה החמה כי מלך ה' צבאות ומעין גילוי שכינה זו היה בימי חזקיה כי אז החלו ימי משיח לולי שחטא כנ"ל והתחיל אור השכינה להיות מבהיק ומאיר יותר בגלוי ואם כן כשהחמה הגיעה לצד מערב והרגישה אור גדול של שכינה ושמש ה' מהר חזרה לאחור לבל תכוה באש ה' ויהיה לה כליון כשאר שרפי מעלה שמתקרבין אל הקודש ואש אוכלתן כמבואר בפייט ובכל דוכתי ולכך שבה לאחוריה כפי ששיערה בעצמה שתוכל לסבול וחזרה לאחוריה יו"ד מעלות ולפירש"י היה כמו עשר שעות ע"ש וזהו היה ענין נס דחזקיה רק השפעת שכינה צריכה להיות רק אם הוא צדיק גמור הוא אפי' בחוץ לארץ אבל מי שאינו צדיק גמור הוא דווקא בארץ ישראל כי הארץ גורמת השפעת שכינת קדשו ולכך כתוב לדרוש המופת שהיה בארץ כי שפטו שקדושת ארץ גורמת השפעת שכינה ולכך נזורה החמה לאחור וכן חזקיה בעצמו לא תלה שהוא כדאי לגילוי שכינה רק מקדושת ארץ ישראל ולכך מיאן הוא לומר שירה רק הארץ כי בסיבתה וקדושתה קרה זה ולכך פתחה הארץ לומר שירה וזהו מאמרם (סנהדרין צד) גנאי לחזקיה וסייעתו שלא אמרו שירה עד שפתחה הארץ והיינו שחושבים שאינם כדאים לגילוי שכינה כי אם בזכות ארץ ישראל וזהו גנאי להם למיעוט ערכם ובזה תובן הקושיא שיש במה שדרשו (מו"ק כה ע"ב) ובא שמש בצהרים זהו יומו של יאשיה המלך וגבי מיתת אחז פירש"י נמי ששקעה השמש שלא בעונתה ונתקצר היום עשר שעות וא"כ מקרה אחד לעובר ואינו עובר חס ושלום אמנם ידוע כי כל תנועת הגלגלים המה בקול ושיר כדדרשינן במדרש (ילק"ש ח"ב רמז כב) שאמר יהושע לחמה דום שכשהיא הולכת אומרת שירה ואמרה מי יאמר שירה במקומי אמר יהושע אני אומר והיינו כי ע"י שירה יכולים להתדבק בשפעת שכינה ועי"כ יכולת בידם לקבל שפע וכל כוחות רוחנים אפילו הממונים על עופות מחצבים ודוממים אין להם יכולת לקבל שפע ולהשפיע כי אם בשירה וזהו פרק שירה של כל עופות וכדומה וכ"כ האר"י ז"ל ובעל חסד לאברהם להדיא וכאשר יחדלו לומר אין להם יכולת להתדבק כ"כ וזהו קול של תנועת גלגלים אפילו חכמי יונים מודים עד שאמרו בשם פיטאגראס שאמר בהיות אויר צלול והארץ שקטה מהומים שומע קול תנועת הגלגל אבל עכ"פ הכל תלוי בשירה וידוע במות ואיבוד רשעים רינה לעומת זה במות צדיק ח"ו לשורר לפני ה' (ישעיה כב יב) ויקרא ה' צבאות לבכי וקשה סילוקן יותר מחורבן בית המקדש (ילק"ש ה"ב רמז תל"ו) וכן באיבוד רשעים מוסיפים כח בפמליא של ה' ולהיפך במות צדיקים מתישים כחו ולכך במות אחז שהיתה החמה יכולה לשורר בכפליים על אבוד רשעים והיתה מוספת כח אם כן כחה עז לרוץ מהר לצד מערב להשתחוות נוכח פני ה' ולכך רצתה מהר בגלגלה וכן כל כוכבים עד שנתקצר היום לרוב מרוצת הגלגלים אבל בהריגת יאשיה היה להיפך כי בהריגתו לא היה סיפק ביד השמש לומר שירה וגם תש כחה לכך כשהיא היתה באמצע היום כשנהרג לא היתה יכולה לזוז ולילך לצד מערב כי תש כחה להתקרב לשכינה וגם אין בידה לשיר באבל הזה ואנה תלך להתדבק בשכינה בלי שירה ולכך נשארה עומדת נסתרה בנרתיק שלה שיש לחמה נרתיק מסתתרת בו והוא עובר גלגל שלו וזהו בא שמש בצהרים שעומדת באמצע רקיע בלי נטיה ואפשר לומר עוד סמוכים לזה דבפרק חלק (דף צא ע"ב) פרכינן למה שוקעת במערב ליתן שלום לקונה ותיתי באמצע רקיע ומשני הגמרא משום פועלים ומשום עוברי דרכים ומדנקט תרווייהו ש"מ דמשום חד לא הוי שוקעת במערב וא"כ בתלמיד חכם שמת הכל בטלים מן מלאכה בלאו הכי ואם כן לא שייך משום פועלים ולכך בא שמש בצהרים וזהו מאמר ירמיה איכה יועם זהב (איכה ד א) כי נודע וכמ"ש מהרש"א כי זהב מכח חמה ואמר איכה כהה הזהב ונשתנה מראה של כתם הטוב ואמר שהיה בעבור שנהרג יאשיה כמאמרם אבני קודש תשתפכנה בראש כל חוצות ודרשו חז"ל על דמו של יאשיה ואם כן בא השמש בצהרים ופסק כח של חמה ולא היה כח לגמור הזהב והכתם על תכליתו ובצבעו ולכך יועם הזהב ונשנה כתם כי בעו"ה ע"י סיבה מקרית זהב מלא סיגים כי לא נזדכך כראוי ע"י חמה ונשוב להנ"ל ע"י חזרת חמה בימי חזקיה נתמעטה שירה של מקום מהחמה ואם כן היה ראוי על חזקיה לומר תמורת החמה שירה כמו שעשה יהושע וכמש"ל והוא לא אמר שירה ולכך נענש ובזה יובנו דברי הגמרא שם בסנהדרין (דף צד) שאמר על הך דחזקיה כיוצא בו ויאמר יתרו ברוך ה' אשר הציל וכו' (שמות יח י) תנא גנאי למשה וסייעתו שלא אמרו ברוך עד שבא יתרו ואמר ברוך יש להבין מה ענין כיוצא בו להנ"ל ומה בא ללמדנו בזה אבל הענין כך דהא בים (מגילה י סנהדרין לט ע"ב) ביקשו מלאכי השרת לומר שירה ולא הניהן הקב"ה כדכתיב ולא קרב זה אל זה כל הלילה הרי דלילה ההוא לא אמרו שירה ומבואר במדרש ילקוט ישעיה וירמיה ביום אומרים קדוש ובלילה ברוך ואם כן הם שלא אמרו שירה בלילה מיעטו לומר ברוך אם כן היה ראוי למשה וסייעתו שנעשה הנם בעבורם לומר ברוך תמורת מלאכי השרת וזהו כיוצא בו כמו שהיה מוטל על חזקיה לומר שירה תמורת השירה שלא אמרה החמה כן גנאי למשה וסייעתו שהיה להם לומר ברוך כנ"ל עד שבא יתרו ואמרה וא"ש ודוק מכל הנ"ל נלמד גודל שלימות התדבקות בה' וזהו אלינו בני ישראל נאמר בקרא ואתם הדבקים בה' ואם כן עלינו להזהר מבלי נכוה באשו הגדולה ולכך חובה עלינו להתפלל ולקרוא קריאת שמע בכוונה שהיא שירה שלנו ואם אומרים אותם בכוונה בודאי נוסיף כח להתדבק בשפעת אלוה בניי אחיי צאו וראו כמה פחד יש לכוכבי מעלה בגשתם אל הקודש לבוא במערב לקבל שלימותן בהשפעתן ואיך לא נהיה חרדים זעים וחלים בבואנו לבית הכנסת מקום רנה ותפלה וכן בבית המדרש מקום תורה אשר שם שכינת קדשו ואין לה' בעולמו אלא תורה ותפלה ואנחנו באים להתדבק בו ומטובו חיינו איך לא נגור ונפחד בצירים ובהלה באימה וביראה ולא יהיה קלות ראש בבית הכנסת בשיחה בטילה דברי צחוק והיתול וקורות הזמן הלא בעונותינו הרבים מערת פריצים היה לנו בית זה בו ישיחו כל ענייני משא ומתן בו ידברו איש ברעהו ואשה ברעותה אין נעדר משיחה בטילה שחוק וקלות ראש עד שענין תפילה בטל במיעוטו וברוב דברים לא יחדל פשע ופתי הקריבהו נא לפחתך מושל ארץ אם בעומדך לפניו תוכל לדבר בדברים כאלה הלא תשים סכין בלועך ולמה תפרצו פרץ בבית הכנסת אשר הוא לנו למקדש ישתבח יוצר אדם אשר שם לו מימינו ומשמאלו מלפניו ואחריו דברים ללמוד ממנו אורחות יושר הן מן שמים ממעל והן מכל צפור כנף אשר יתנהגו באימה בדרך ארץ כמאמר איוב (לה יא) מלפנו מבהמות ארץ וכו' אוי לנו מה נענה ליום הדין וחשבון אשר בעו"ה כל שערי תירוצים ננעלו גשו אלי אחינו בני ישראל הסירו מכשול עבדו את ה' ביראה למדו נא מחיות הקודש דאמרינן בגמרא דחגיגה (דף יג ע"ב) כתיב שש כנפים לאחד וכתיב ארבע כנפים לאחד ומשני לאחר החורבן נתמעטו שני כנפיים ואיזה נתמעטו אותן שאומרים בהם שירה ולהבין למה נתמעטו שני כנפיים ואותן שאמרו שירה וגם קושית התוספות דחד קרא כתיב בשרפים וחד באופנים אך יובן ע"פ מ"ש לעיל דהחיות וכל מלאכי השרת כשמתקרבים לעלות למעלה להתדבק באור השם ולהנות מאורו אין שוהים לבל תאכלם אש הגדולה ויחזרו למקורן רק עולים ויורדים תיכף כמ"ש עולים ויורדים והחיות רצוא ושוב וכשעולים עולים בשירה כמ"ש לעיל וזהו שאנו מדלגין באמירת קדוש קדוש להורות באמירת קדוש שהוא שיר שלהם עולים כלפי מעלה ובהפסק חוזרים למטה וכן באמירת קדוש השני וכן השלישי ואינם שוהים שם כדי אמירת שלש קדושות בפעם אחת וזהו קפיצה ודילוג שלנו והבן והנה רבוי כנפיים מורים על עוצם הטיסה ורוב העליה כי מי שיש לו ב' כנפיים יותר יעוף משיש לו רק אחד כאשר החוש מעיד ולכך אלו קדושי מעלה אם יש להם ששה כנפיים יותר עולים ועפים מעלה מעלה מהיות להם רק ד' כנפיים ואם כן קושית הגמרא שפיר דידוע דמדרגת אופנים וחיות הקודש נשגבה ממעלת שרפים כנודע וכמו דאמרינן בגמרא דחולין פ' גיד הנשה (דף צב וע"ש בתוספות ד"ה בריך) דשרפים אינם מזכירים השם רק לאחר ג' תיבות משא"כ אופנים לאחר ב' תיבות וא"כ קושית הגמ' שפיר דישעיה ראה בשרפים שש כנפיים מורה על עוצם עליה לשכינה ואיך ראה יחזקאל באופנים וחיות היות מעלתם נשגבה רק ד' כנפיים פחות העליה וטיסה וע"ז משני הגמ' כי לאחר חורבן אין להם כח לעלות כל כך ולכך נתמעטו הכנפיים לבל יהרסו לעלות אל ה' והטעם כי ידוע כי העולים באור ה' טבע חיותם להתדבק באור ה' ונועם עליון וצריך שמירה יותר ויותר לבל יתדבק בתכלית וכמו שקרה לנדב ואביהוא בקרבתם אל ה' וימותו וכבר נודע כי טבע אש לעלות מעלה מעלה לשוב למקורו ולכך בחסד ה' לבל יהיה לנו כליון ח"ו נאמר (איכה א יג) ממרום שלח אש בעצמותי כי אז מהר האש לעלות למעלה למקורו ולא עשו בנו כליה וכך דרכו אש של מעלה דאינו מכלה והסנה אינו אוכל כי אינו שוהה להתדבק בגשם ולכלותו כי טבעו לשוב למעלה למקורו ומבלי להתדבק בחומר ארציי כאשר האריכו בזה לפעמים בכתבי האר"י ז"ל וקודם חורבן היו כל פמליא של מעלה מקבלים מאור ה' במקדש ה' כי משם תצא אורה והשפעה לכל כדכתיב בישעיה (ו א) ואראה את ה' יושב על כסא רם ונשא ושוליו שהם העלולים ממנו והם מלאכיו מלאים את ההיכל הרי שכולם עומדים בהיכל ולזאת יותר נקל להתדבק למלאכי מעלה אשר באש יסודם כמבואר בפייט יוצר של ראש השנה וחיות בוערות גחלי אש וכו' ע"ש קרובים אל השכינה כי מהר יכולים להיות חוזרים לאחוריהם כטבע אש לילך למקורו ממטה למעלה ולכך אין להם כ"כ פחד ומתקרבים לשכינה ויש להם שש כנפיים אמנם בשוממות מקדש ה' והם מקבלים שפע למעלה אם יוסיפו לעלות בשש כנפיים ובלא"ה טבע אש לעלות תמיד מעלה מעלה לא יהיה ביכולתם להנזר אחור מנועם ה' ואש ה' תאכל אותם אם לא ישובו מהר אחור וזהו לא יהיה סיפוק בידם לרוב נועם ה' ולכך אינם עולים כ"כ בקרוב ומרחוק יעמדו לכך אין להם רק ארבע כנפיים למעט הטיסה וע"ז אמרו באיזה אופן נתמעטו לבל יוכלו לעלות כ"כ למעלה נגד עוצם התשוקה לחזות בנועם ה' וזהו תכלית הבריאה אשר כל עלולים הנאצלים מתאוים להתדבק בקירוב גמור ומוחלט לה' ואמר אותן שאומרים בהם שירה נתמעטו כי אין להם כח לעלות לאור ה' אם לא בשירה אבל כאשר יחשו אין בהם כח לעלות למעלה כ"כ ותש כוחם לעוף כנשר בשמים ומרחוק יעמדו ויש להם רק ד' כנפיים וזה ברור ונכון והנה מזאת ילמד אדם כמה צריך להיות באימה ויראה לפני ה' וביחוד במקום קדשו בבית הכנסת ובבית המדרש ומכ"ש בעת התפללו לפני ה' ישפוך שיחו וקורא קריאת שמע שהוא שירה של ישראל והורשה להם להזכיר השם אחר שתי תיבות איך לא יחיל באימה וביראה וחיל ורתת אוי לנו בהזכירנו שם שמים לבטלה ובעוה"ר הורגל לדבר ולהזכיר בלשון נכר שם ה' דרך משל בלשון אשכנז גאט ובלשון צרפתית זהו מורגל בפיהם אדיא וזהו הזכרת שם שמים על מגן ובמקום טנופת כמה חיילי מרום מזדעזעים בהזכירם שם ה' מלך עולם ושם ה' הוא בכל לשונות יהיה איזה לשון שיהיה וזהו אריכות הגלות כל מקום שהזכרת שם שמים מצוי וכו' (נדרים ז ע"ב) וכותבים השם בנייר מחוק וכל ניירות מושלכים במקום אשפתות ועשו חז"ל (ר"ה יח ע"ב) יו"ט בבטלם מבלי להזכיר שם בשטרות שלא יהיה מוטל באשפה ומה נעשה אנן והכל כי בעו"ה יראת שמים מתמוטטת אצלינו ואין מורא הקב"ה אצלינו כמורא בשר ודם מה שבאמת בטבע הבריאה הוחק ההיפך ומאנו עדת ה' להביא ראיה כי לא לעמל יולד אדם לאכול מפרי חמדת הארץ ולהיות מתענג בנועם מגדים כי אם לשלימות והשכל וחכמת ה' ודרך משל הלא כמו שחוש השמיעה הוא באזנים וחוש הראות בעינים כן חוש הריח בחוטם ונראה אם ישמע אדם דבר המתקבל לאוזן שיר יפה וקול נעים או ספורי מעשה בקורות הזמן מה שתאב לשמוע או דרוש נאה לאיש אשר ינחת בקול דרושים לכל חפציהם יוכל להתמיד הענין יום או יומים לא ירעב ולא יצמא לא יחלש לבבו ולא יצר לו וכן אם יראה בעיניו דבר חדש מתקבל לעין במראות או מה שעושים בשחוק שקורין אפערא או עניני אש להגדיל שמחה או צחוק וכדומה ג"כ לא יצר לבבו לא ירעב וכדומה אולם אם יתן לו דבר המריח בטוב וראשי בשמים להריח בחוטמו אף שיתן לו כח ויתמיד בו שעה מ"מ ירעב ויצר לו ויחלש לבבו ויתאב לאכול ולשתות והטעם נ"ל הואיל וחוש שמיעה וראיה הם כלים ושערים לקנין מושכלות כי בם יבחין אדם מה שראה ושמע מושכלות ראשונות ויביא אות ומופת ממה ששמע ומה שראה בעינים לברר האמת מהשקר ולהוליד הקדמת אמיתות מופתים נאמנים ולהציב עליו בנינים למודים תורניים ומחקרים לידע מה אפשר להיות ומה לא אפשר וכן הכל לכן הנפש אשר כל ענינה ותכלית התדבקה בגוף לקנין שכל ומדע רוצה בחושים אלו ומסייעת להן בכל דבר חפץ ואפילו הם רואים ושומעים לפעמים בלתי נאותים סוף כל סוף הם הכנה למושכלות ועל ידם נקנה השכל את אשר לעשות ולהשכיל ואת אשר למאס ולרחק וזהו פרי עצת הנפש ולכך יש לו חיזוק ונפשו מתאוה למאוד לכך לא יחלש לבבו משא"כ חוש הריח שאין לקנין מושכלות כלל רק לקנין וחיזוק גשמי ולזה אין כאן עזר בנפשו ולכך לא יקום להיות נפשו משתאה לו ויחלש לבבו בהתמיד הענין בלי אכילה וכדומה ולכך טוב שם טוב שהוא קנין שלימות בראיה ושמיעה משמן טוב שהוא בחוש הריח שמריח למאוד וכך אמר שלמה במשלי (משלי כ יב) עין רואה ואוזן שומעת ה' עשה גם שניהם הרצון כי הראיה ושמיעה הם כלי נפש והשכלת השם ומתייחסים לפועל השם ולא לפועל טבעי כשאר חושים שהמה רק לקיום הגוף ומפעולותיו וכליו כלים רעים אמנם יש עוד מופת אחר כי אם יעלה בלב איש פחד ומורא מבשר ודם דרך משל שאנשי מלחמה יהרגוהו ויתמיד ויעמיק זה הענין במחשבתו לא יהיו ימים מועטים שיחלה בחולי מעלאנקלי שהוא מרה שחורה ובחדרי משכבו יחרד וילפת אף כי הדלת סגור ויאמר הנה באים הנה לתופשו ולמרחוק ינוס מקול צפור ורדף אותו קול עלה נדף וכל יום יתגבר הענין עד שימות פתאום פתאום היתה מכתו ולעומת זה אם יקבע איש בלבו מורא שמים ויצייר במחשבתו רוממות קדושת שמו ונורא הוא וגדולת עולמים שברא אשר אנחנו אפי' כנקודה קטנה אינם נחשבים לנגד עולמות שברא הלא יתמלא חלחלה ורתת מלפני ה' וכל יום ויום יוסיף להתגבר ביראה כי יותר שמתחיל ביראת השם יותר יוסיף לירא את השם כי אין קץ לגדולתו ובכל זה לא יחלה ולא יגיע במדרגת מרה שחורה או שום בלבול בדעתו וכדומה אדרבה יהיה כולו מחמדים ואהוב ומיושב בדעתו וזה כי ביראה כזו בחר הנפש וזהו טבעו של אדם ולכך נוצר ועל דבר זה נכרת ברית טבע הבריאה ולכך הטבע מסייעתו משא"כ ביראה של שטות שאין הטבע הוסד לכך א"כ עושה דבר נגד טבעו ולכך יצר לו ויחלש כחו וזהו מאמר הפסוק (משלי י' כז) יראת ה' לא תחליש רק תוסיף ימים ואדרבה תחזיק גופו ותוסיף לו בריאות אבל שנות רשעים אשר יראתם כסלתם בהבלי עולם ופחד ילדי זמן הם מקצרים שנות רשעים ויגועו בלא עתם ומזה נלמד לעשות ולהתדבק בנחלת ה' כנ"ל ונשוב להנ"ל כי תחת כסא כבוד היו סובבים שבעים שרים והם נושאים כסא ה' והם ע' שרים לע' משפחות אדמה אבל כשהיתה שכינת קדשו במקום מקדש למטה היה לו ג"כ שבעים כי זהו מספר הנרצה לה' אבל היו שבעים זקנים וסנהדרין והמה יקראו ג"כ שרים כדדרשינן (סנהדרין לג) שררך אגן הסהר אלו סנהדרין ושרים למעלה הן בפרודא כי משם יפרדו הגוים והוא דור הפלגה כנודע ולכך נקראים בלשון רבים שרים והוא מנין עשרים ע' שרים אבל למטה הכל כאחד יחשב ושפה אחת ונקראים בלשון יחיד שר והוא בסוד עשר ע' שר וגם השר למעלה כשמקבל השפע צריך להיות ע"י שיר למעלה וכמש"ל וידוע כי העולם העליון ביו"ד ועולם התחתון בה' כמבואר בגמרא (מנחות בט ע"ב) להדיה בי"ה בראם ולכך השר שמתדבק בשירתו למעלה ביו"ד נעשה מן שר שיר בתוספת יו"ד ולמטה בזה העולם התחתון נעשה שר"ה ובחיבור ע' עשרה וזהו (סוכה ה) מעולם לא ירדה שכינה למטה מעשרה הן שבעים סנהדרין הן נושאי מרכבה שכינה למטה וזהו מאמר הקרא (קהלת ב ה) עשיתי לי שרים ושרות ועיין שם במהרש"א ששניהם מיני שיר רק אחד הוא לשון זכר והוא השיר ששרו הלוים בבית המקדש ושירה לשון נקבה והיינו כנ"ל כי שיר הוא מעלמא עלירן שרים וכן אמרו במדרש (שהש"ר א לד) דעכשיו השירה הזאת בנוקבא בעולם התחתון אבל לעתיד דיהיה הכל בעולם עליון נאמר שירו לה' שיר חדש ולא שירה חדשה ולכך נאמר על מושב סנהדרין שער עלי שער שהוא ע' שר היוצא מזה הכל היה תלוי בשירה ומזה תבינו מה שאמרו (סוטה מח) משבטלו סנהדרין בטל השיר וזה אמרו (איכה ה יד) זקנים משער שבתו והיינו שער הנ"ל ע' שר ופסק השיר כנ"ל וא"ש הדור אתם ראו איך בטלה טובה מישראל בעו"ה בגולה ואיך היו שריה כאילים לא מצאו מרעה וא"כ איך נאמר לשיר בזמן הזה בשיר ושמחה של שטות לילך במחול בחורים ובתולות אוי לנו כי חטאנו הלא ראוי היה משחרב הבית לגזור על עצמינו מבלי לישא נשים כלל רק אין גוזרין על הצבור גזרה שאין רוב הצבור יכולים לעמוד בה וא"כ מה לנו להרבות בשטות וריקוד בחורים ובתולות ואיך נשמח ונגיל בראות אובדן שלמותנו חכמת תורתנו מקור חיינו בית מקדש ה' ואיבדנו חזון וצופה וממש לא נשאר בנו שום לחלוחית ורוח חיוני בכל אופן הלא טוב לנו שבתנו בין תנור לכירים בוכה ומבכה כאשה על בעל נעוריה וכאבל יחיד אולי ישקיף ה' וירחם עמו וישוב ה' לשוש אתנו כמשוש חתן על כלה ואז נשמחה ונגילה ואמת כי עצבות מדה מגונה מאוד אצל אדם והיא המבטלת האדם מכל שלימות ומולידה לו הפסד בנפשו וגופו וכל ימי עני רעים בזה וזהו כוונת הגמרא בתענית (דף כב) רב ברוקא שאל לאליהו איזהו מנייהו בן עולם הבא בשוקא אמר אלו תרי שאל מה עסקיכם אמרו גברי דבדיחי אנן וכד חזינן גברי דמיעצב חזינן דמבדחיה דעתיה וכד חזינן גברא דאית ליה קטטא עבדין שלמא בינייהו עכ"ל ויש להבין מה זו שאלה ומה נ"מ וכי אחותו ובתו היה מבקש ואיך השיב אליהו על אנשים אשר עודנו בחיים שהם בני עולם הבא הלא אין הקב"ה מייחד שמו על חי אפילו על אבות עולם ועמרם אבי משה כי בקדושיו לא יאמין וביותר קשה וכי בשביל שהמה בני בדיחי דעתיה ומסירין העצבות מבני אדם ורודפי שלום היו בני עולם הבא הרבה שלימות צריך לקנין עולם הבא במה שעדיין חסר אף דעושים כל זה ודבר זה מצוי אפילו בבני אדם שאינם בני תורה ובעלי שלימות ונקל הוא זה לקנות בו שלימות עולם הבא והלצנים מושכי קשת נבל וכנור בקיאים בזה עד למאוד אבל הענין להגשים תענוג עולם הבא אי אפשר להיות דהוא תענוג רוחני למאוד ולא יצוייר בגשם ענין רוחני כלל עד שאמרו חז"ל (ברכות לד סנהדרין צט) כי הנביאים לא ראו לעולם הבא כי הוא עין לא ראתה והכוונה בזה להמתיק ולהראותו עליו כעין גשמי אי אפשר ואם אמנם נמשיל אותו בדרך משל לומר כי יש בו מנועם עליון שישכנו הצדיקים לנצח בלי עצב כלל ויעברו ימים עד עולם ואין עצבות כי אם חדוה וגיל וזהו תכלית התענוג כי לא יצוייר בשום תענוג גשמי שלא יהיה עצבות מעורב בו כי אם יאכל וישתה הרבה הלא מלבד שיוליד לו חולי אף גם אם יתן לו עוד מעדנים והוא שבע הלא יתעצב וכדומה בכל תענוגים ובפרט שלא ימלט בתענוגים שלא יקרה לו בין כך צער בהעדר אוהביו וכדומה בהפסד ממון או חטא ופשע כללו של דבר אי אפשר תענוג בלי עצב אבל לעולם הבא הכל בנועם ותענוג בלי עצב כלל וכן עוד התענוג שיהיה שם בגן עדן נפשות צדיקים לאין מספר מיום הוסד העולם ואין קול קטט וצוחה שם הכל שלום עושה שלום במרומיו ובעולם הזה היצוייר משתה של אלף איש אוכלים וחוגגים בתמידות שלא יהיה לו קטט ומריבה והלא לאו כל דעות שוים זה אומר בכה וזה אומר בכה ומזה ימשך ריב וכעס ישפוך לארץ מרירתו והוא המהפך שמחה לתוגה עונג לנגע זהו הנמשל בעולם הבא כי תכליתו לא יושג בגשם והנה מחכמת איש ויושר פעלו לראות להיות נהנה בעולם הזה מעין עולם הבא כפי אפשרי ואז יוטעם מטעם נועם עליון ולכך מה יעשה איש ויראה בדמות עולם הבא יהיה שמח בכל עסקיו לא יתעצב לשום דבר ויתן אל לבו הלא כל הקורות מגיעים מפי ה' אשר לו נתכנו עלילות אשר הוא הטוב אמיתי ולו לבד יאתה שם הטוב וא"כ למה זה אעצב כי הוא יודע הטוב והישר והאמת ואם יראה אחד מתעצב ינחמהו וגם לא יהיה מרגיל בקטט וידרוש שלום וא"כ כשיהיה הכל שלום ובשמחה וחדוה יטעם טעם עולם הבא ועליו נאמר (ברכות יד) עולמך תראה בחייך ואז יראה קצת ענין עולם הבא ובזה יחמוד לעולם הבא ויבחין הבדל במקצת כיתרון אור מחושך וידע איך שוא עמל איש על אדמה ואשרי מי שעמלו בתורה ויראת ה' וזהו מה ששאל רב ברוקא לאליהו אם יש אנשים שיש להם עולם הבא בזה העולם שטועמים מעין עולם הבא כדי שיוכלו להשיג ענין עולם הבא והשיב לו אלו אנשים רואים בחייהם וחקר אחרי מעשיהם למען דעת קצת ענין וטוב עולם הבא ואמרו לו כי הם תמיד שמחים בלי עצבות וגם מרחיקים הקטט וריב ורודפי שלום מזה הבין רב ברוקא שהוא ענין דמות עולם הבא כי ימים אלו ודאי ימי נחת ונועם ולימים אלו יקראו ימי טובה ורצון וממנו יקיש איש על עולם הבא כמה מהנועם ותענוג ועדן יש בו ולכן שמעו אלי השליכו עצבות הזמנים וקחו עמכם להתעצב על העדר כבוד ישראל ותורתו וחורבן בית תפארתינו כמאמר הנביא (ישעיה סו י) שישו אתה משוש כל המתאבלים וכו' והסירו שמחה של שטות והוללות ובפרטות במחול בחורים ובתולות:

מצוה גדולה להתאבל בט' באב, וקינה מבעי ליה. ועיקר הקינה היא מגלת קינות, דהיינו מגלת איכה הנאמרה ברוח הקודש על פי נבואת ירמיה, על כן נראה לי מנהג טוב כל יחיד ויחיד יחזור ויקרא מגלת איכה למחר בינו לבין עצמו, כי לעולם ענין היום עדיף כדמצינו לענין שבת (פסחים קה, א) כבוד יום עדיף מכבוד לילה. וכן מצינו לענין קריאת מגילה (מגילה ד, א) חייב אדם לקרות המגילה בלילה ולשנותה ביום. והטור סימן תקנ"ט הביא דברי מסכת סופרים שכתב, יש קורין ספר קינות בערב, ויש מאחרין עד הבקר כו', על כן אני אומר ירא שמים יוצא ידי שניהם. ואין לומר דזמנה דוקא בלילה מדכתיב (איכה א, ב) בכה תבכה בלילה, דאדרבא משם ראיה דיותר טוב לעורר ולבכות ולקונן ביום ט' באב, כי בכה תבכה קאי אליל עשירי כמו שכתב רש"י באיכה. בכה תבכה בלילה, שבו נשרף רוב ההיכל כי הציתו האש לעת ערב כו'. ואף על גב דאין הצבור עושים כן ואין קורין אלא בלילה, מכל מקום ראוי ליחיד לעשות כן, וסימנך (ירמיה ו, כו) אבל יחיד עשי לך. והמתענין ליל י', פשיטא ופשיטא דמנהגא הוא שיקראנה בליל עשירי ג"כ, לקיים בכה תבכה בלילה. ואם מתענה אף ביום העשירי וקורא אותה גם ביום העשירי, יקויים בו (ישעיה סו, י) שישו אתה משוש כל המתאבלים עליה:

וכל המרבה במספד ובבכיה בט' באב הרי זה משובח, ולא עוד אלא שרואה בנחמתה של ירושלם, שנא' (ישעיהו סו, י) שמחו את ירושלם וגילו בה כל אוהביה שישו אתה משוש כל המתאבלים עליה. אמ' ר' שמעון בן לקיש, כל מי שנתאבל על ירושלם בחורבנה עתידין לשמוח בבנינה. מלאכי השרת נתאבלו עליה, שנא' (ישעיהו לג, ז) הן אראלם צעקו חוצה מלאכי שלום מר יבכיון, ועתידין לשמוח עמה, שנא' (ישעיהו סב, ו) על חומותיך ירושלם הפקדתי שומרים כל היום וכל הלילה תמיד לא יחשו וגו'. חמה ולבנה נתאבלו עליה, שנאמר חשך השמש בצאתו וירח לא יגיה אורו, ועתידין לשמוח עמה, שנא' (ישעיהו ל, כו) והיה אור הלבנה כאור החמה ואור החמה יהיה שבעתים כאור שבעת הימים ביום חבוש ה' את שבר עמו ומחץ מכתו ירפא. שמים וארץ נתאבלו עליה, שנא' (ישעיהו נ, ג) אלביש שמים קדרות ושק אשים כסותם, ועתידין לשמוח עמה, שנא' (ישעיהו מד, כג) רנו שמים כי עשה ה' הריעו תחתיות ארץ פצחו הרים רנה וגו'. אילנות נתאבלו עליה, שנאמר כי תאנה לא תפרח ואין יבול בגפנים כחש מעשה זית ושדמות לא עשה אכל, ועתידין לשמוח עמה, שנא' (יחזקאל לו, ח) ואתם הרי ישראל ענפיכם תתנו ופריכם תשאו לעמי ישראל כי קרבו לבא. הרים וגבעות נתאבלו עליה, שנא' (ירמיהו ד, כד) ראיתי את ההרים והנה רועשים וכל הגבעות התקלקלו, ועתידין לשמוח עמה, שנאמר ההרים והגבעות יפצחו לפניכם רנה וכל עצי השדה ימחאו כף. הב"ה כביכול נתאבל עליה, שנאמר ויקרא ה' צבאות ביום ההוא לבכי ולמספד ולקרחה ולחגור שק, ועתיד לשמוח עמה שנא' (ישעיהו סב, ה) ומשוש חתן על כלה ישיש עליך אלהיך.

לכן ידאג ויבכה על התורה שנשתכחה, ויאנח על יראי השם ברוך הוא אשר נמאסו, ויתמרמר על מיעוט חסידות, ועל ישראל עם השם אשר נדרסים ברגל; ויעלה ירושלים על ראש שמחתו, ויזכה לראות בשמחתה, כדכתיב (ישעיהו סו י): "שישו אִתה משוש, כל המתאבלים עליה".

האדם יקריב את עצמו. במעשה כיצד, הוא סימן אבילות על ירושלים שמראה בכל פעולותיו, ובזה בונה ירושלים על דרך (ישעיה סו, י) שישו אתה משוש כל המתאבלים עליה. כי האבילות מזכך וסותר את החורבן, וזה הסותר הוא על מנת לבנות, כי בהאבילות מתעורר הזכרת ירושלים לטובה. ורמז לדבר, תיכף בחורבן ירושלים נולד משיח כמוזכר במדרש רבה דאיכה, על כן אין להתאבל בשבת, כי בנין בית המקדש אינו דוחה את השבת: