מוסר על מלאכי ב:ג

חייב האדם לשמוח שמיני של חג זה כשאר ז' ימי החג אע"פ שבז' ימי החג הזכיר הכתוב (ויקרא כ״ג:מ׳) ושמחתם לפני ה' אלהיכם שבעת ימים ובח' זה לא הזכיר כן, ושמחה זה של יום טוב אינה שינעול אדם דלתות ביתו אחריו ויאכל וישתה כל מיני מעדנים הוא לבדו עם אשתו ובניו שאין זו שמחת המצוה אלא שמחת כריסו ועליו נאמר (מלאכי ב׳:ג׳) וזריתי פרש על פניכם פרש חגיכם, אבל עיקר השמחה שיהא אדם אוכל ושותה ומאכיל על שלחנו העניים האמללים, ואותן שאינם משגיחין על הענין אלא עיקר כל השתדלותם בחגים להנאת גרונם לא לתת חלק לעניים עליהם הכתוב אומר (הושע ד) זבחיהם כלחם אונים להם כל אוכליו יטמאו וגו' ואין זה שמחה אלא קלות ראש ואין עיקר השמחה אלא כשיש בה צד לעבודת השי"ת:

וְהִנֵּה הַתַּאֲוָה הַנְּתוּנָה בְּלֵב אָדָם שֹׁרֶשׁ כָּל הַפְּעֻלּוֹת. לָכֵן אִם יְתַקֵּן הַתַּאֲוָה. תַּחַת אֲשֶׁר כָּל הָאֵבָרִים יְשָׁרְתוּהָ יִמְשְׁכֵם אַחֲרֵי הַשֵּׂכֶל. וְיִלָּווּ עָלָיו וִישָׁרְתוּהוּ. יִכְשְׁרוּ כָּל הַפְּעָלִים. שֶׁנֶּאֱמַר (משלי כ"א:ח') וְזַךְ יָשָׁר פָּעֳלוֹ. וְנֶאֱמַר (משלי י"ג:י"ט) תַּאֲוָה נִהְיָה תֶּעֱרַב לְנָפֶשׁ. נִהְיָה כְּמוֹ נִשְׁבְּרָה מִלְּשׁוֹן (דניאל ח':כ"ז) נִהְיֵיתִי וְנֶחֱלֵיתִי. אָמַר כִּי כַּאֲשֶׁר יְשַׁבֵּר אָדָם תַּאֲוָתוֹ גַּם בַּדְּבָרִים הַמֻּתָּרִים. בָּזֶה תַּצְלִיחַ הַנֶּפֶשׁ. וְהַמִּדָּה הַזֹּאת תֶּעֱרַב לָהּ. כִּי יָרִים הַשֵּׂכֶל יָדוֹ וְגָבַר. וְתוֹעֲבַת כְּסִילִים סוּר מֵרָע. הַכְּסִילִים אֲשֶׁר אֵינָם שׁוֹבְרִים תַּאֲוָתָם. וְרוֹדְפִים תָּמִיד תַּעֲנוּגוֹת בְּנֵי הָאָדָם. כִּי תִּפְגַּע תַּאֲוָתָם בְּדֶרֶךְ חֵטְא וְכָל דָּבָר רַע. לֹא יָסוּרוּ מִמֶּנּוּ. וְנִקְרְאוּ כְּסִילִים עַל רְדִיפַת הַתַּעֲנוּגִים כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (משלי כ"א:כ') וּכְסִיל אָדָם יְבַלְּעֶנּוּ. וְנֶאֱמַר (ישעיהו ה':י"א) הוֹי מַשְׁכִּימֵי בַבֹּקֶר שֵׁכָר יִרְדֹּפוּ וְגוֹ' וְהָיָה כִּנּוֹר וָנֶבֶל וְגוֹ' וְאֵת פֹּעַל ה' לֹא יַבִּיטוּ וְגוֹ'. וְנֶאֱמַר (משלי י"ג:כ"ה) וּבֶטֶן רְשָׁעִים תֶּחְסָר. וְנֶאֱמַר (מלאכי ב':ג') וְזֵרִיתִי פֶרֶשׁ עַל פְּנֵיכֶם פֶּרֶשׁ חַגֵּיכֶם. וְאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה אֵלּוּ בְּנֵי אָדָם שֶׁכָּל יְמֵיהֶם כְּחַגִּים. וְנֶאֱמַר (משלי י"ח:א') לְתַאֲוָה יְבַקֵּשׁ נִפְרָד בְּכָל תּוּשִׁיָּה יִתְגַּלָּע. פֵּרוּשׁוֹ – מִי שֶׁמְּבַקֵּשׁ לָלֶכֶת אַחַר תַּאֲוָתוֹ וּרְצוֹנוֹ. נִפְרַד מִכָּל חָבֵר וְעָמִית. כִּי יִרְחֲקוּ מִמֶּנּוּ אוֹהֵב וָרֵעַ. כִּי תַּאֲוַת בְּנֵי אָדָם וּמִדּוֹתָם חֲלוּקוֹת. אֵין רְצוֹנוֹ שֶׁל זֶה כִּרְצוֹנוֹ שֶׁל זֶה. אָכֵן אִם יֵלֵךְ בְּדֶרֶךְ הַשֵּׂכֶל אָז יִתְחַבְּרוּ לוֹ הַחֲבֵרִים. וְיִהְיוּ אוֹהֲבָיו רַבִּים. וְאָמְרוּ בַּמּוּסָר. מִי שֶׁהוּא רוֹצֶה אֶת מִדּוֹתָיו רַבּוּ הַקּוֹפְצִים עָלָיו. וְיֵשׁ לְפָרֵשׁ עַל הָעִנְיָן הַזֶּה בְּעַצְמוֹ לְתַאֲוָה יְבַקֵּשׁ נִפְרָד. אִישׁ נִפְרָד מִכָּל אָח וְחָבֵר לְתַאֲוָה הוּא מְבַקֵּשׁ. וּבַעֲבוּר שֶׁמְּבַקֵּשׁ לָלֶכֶת אַחֲרֵי רְצוֹנוֹ. לְמַעַן זֹאת מֵרֵעֵהוּ רָחֲקוּ מִמֶּנּוּ. כְּעִנְיָן (משלי י"ט:ד') וְדָל מֵרֵעֵהוּ יִפָּרֵד. בְּכָל תּוּשִׁיָּה יִתְגַּלָּע. הַהֹלֵךְ אַחַר תַּאֲוָתוֹ לֹא בְּדָבָר אֶחָד יֶחֱטָא בִּלְבַד. אַךְ בְּכָל זֹאת שֶׁבַּתּוֹרָה יִתְגַּלָּע כִּי יַעֲבֹר עַל כֻּלָּנָה. מִלְּשׁוֹן (משלי כ':ג') וְכָל אֱוִיל יִתְגַּלָּע.

וזה לשון ספר חסידים סימן ג', צדיק אוכל לשובע וגו' (משלי יג, כה), כשם שהחכם ניכר בחכמתו ובדעותיו והוא מובדל בהם משאר העם, כן צריך שיהא ניכר במעשיו במאכלו ובמשקהו ובבעילתו ובעשות צרכיו בהילוכו ובדבריו במשאו ובמתנו, ויהיו כל המעשים האלו נאים ומתוקנים ביותר. לא גרגרן, אלא אוכל מאכל הראוי לו להברות את גופו, ולא יאכל ממנו אכילה גסה, ולא יהיה רודף למלאות את בטנו כאלו שממלאים כריסם ממאכל ומשתה עד כמעט שגופן וכריסם נבקעת, ועליהם נאמר בקבלה (מלאכי ב, ג) וזריתי פרש על פניכם וכו' פרש חגיכם, אלו בני אדם שאוכלים ושותים ועושים כל ימיהם כחגים, (בפרק שואל (שבת קנא, ב) ונרוץ הגלגל אל הבור, זה פרש וכה"א וזריתי פרש על פניכם פרש חגיכם. אמר רב הונא אלו בני אדם שמניחין דברי תורה, ועושין כל ימיהם כחגים. אמר ר"ל לאחר ג' ימים כרסו נבקעת ונופלת לו על פניו ואומר לו טול מה שנתת בי), ואומרים זה לזה נאכל ונשתה לרוב כי מחר נמות, וזה מאכל רשעים וכו'. אבל החכם אינו אוכל כי אם תבשיל אחד או שנים, ואוכל ממנו כדי חייו לא עד שימלא כריסו. הוא שאמר שלמה המלך ע"ה (משלי יג, כה) צדיק אוכל לשובע נפשו, ע"כ. וכן הוא ברמב"ם בפ"ה מהלכות דעות (הל"א) עיין עליו: