מוסר על מלאכי ג:ד

אֲבָל בְּמִדַּת הָעֲנָוָה וְהַשִּׁפְלוּת מַגִּיעַ לְכָל טוּב, כִּי ״לַעֲנָוִים יִתֶּן חֵן״ (משלי ג לד). וְכֵיוָן שֶׁיֵּשׁ לוֹ חֵן בְּעֵינֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, צוֹעֵק וְנַעֲנֶה מִיָּד, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיהו סה כד): ״טֶרֶם יִקְרָאוּ וַאֲנִי אֶעֱנֶה״. וְעוֹשֶׂה מִצְווֹת וּמְקַבְּלִים אוֹתָם בְּנַחַת וּבְשִׂמְחָה, שֶׁנֶּאֱמַר (קהלת ט ז): ״כִּי כְבָר רָצָה הָאֱלֹהִים אֶת מַעֲשֶׂיךָ״; וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁמִּתְאַוֶּה לָהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר (מלאכי ג ד): ״וְעָרְבָה לַיְיָ מִנְחַת יְהוּדָה וִירוּשָׁלִָם״.

אֲבָל הַנִּכְנָע לִפְנֵי הַבּוֹרֵא בָּרוּךְ הוּא כְּשֶׁיֶּחֱלֶה גּוּפוֹ אוֹ אֶחָד מֵאֵיבָרָיו, אוֹ בְּעֵת שֶׁמֵּתִים בָּנָיו וְאוֹהֲבָיו, אוֹ בְּעֵת יְרִידָתוֹ מֵעָשְׁרוֹ וּגְדֻלָּתוֹ, אוֹ כְּשֶׁיַּזְקִין – בֶּאֱמֶת לְעוֹלָם הָעֲנָוָה וְהַשִּׁפְלוּת מְקֻבָּל לִפְנֵי הַשֵּׁם בָּרוּךְ הוּא, אַךְ לֹא הִגִּיעַ בָּזֶה לְעִקַּר הָעֲנָוָה.

במדרש (שהש"ר ה, יד) קווצותיו תלתלים שחורות (שה"ש ה, יא) כעורב. רבי שמואל בר יצחק פתר קרא בפרשיותי' של תורה, שאע"פ שנראות כאלו הם שחורות וכעורות לאמרם ברבים כגון הלכות זיבה והלכות נגעים, אמר הקב"ה הרי הן עריבות עלי כד"א (מלאכי ג, ד) וערבה לה' מנחת יהודה וירושלים כימי עולם וכשנים קדמוניות, עד כאן: