מוסר על מלכים א א:כא

וזהו מאמר המדרש כי משה שאל מה עשיתי הרצון אף שחטאתי במי מריבה והכאת הסלע אין זה מידה כנגד מידה למות והשיב לו הקב"ה אדם הראשון גרם לכך כי מאז פרחה צרעת המינות בבני אדם לתאר לילוד אשה שם אלוה ואם אתה תחיה לעולם פן תהיה לפוקה ולמכשול כנ"ל שיטעו אחריך בני אדם וזהו שמביא הפסוק הן האדם היה כאחד וכו' כנ"ל וזהו חשש יעבור עליך גם כן ח"ו ובעל כרחך אתה תמות ובזה תבין מ"ש כל הצדיקים מתו בעטיו של נחש הוא הדבר הנ"ל שלא יטעו בתרייהו ח"ו כנ"ל וקלקולו היה בערב שבת והצדיקים נתפסים בעונו על כן ראוי שימותו בערב שבת ביום הקלקול ואפשר שזוהיא כוונת הפסוק (בראשית ב' יז) ביום אכלך ממנו מות תמות כי תבא מיתה ותכפר עון אכילה ולכך הצדיקים שמתים בעטיו של נחש מתים בערב שבת וסימן יפה להם (כתובות קג ע"ב) להורות שמתו בעטיו של נחש וידוע מ"ש במדרש שלכך הקריב שלמה אלף עולות משום דהקב"ה אמר לאדם ביום אכלך מות תמות והמתין לו הקב"ה יומו שהוא אלף שנים כנגד זה הקריב אלף וזו הכונה כי דוד חשב שמת בעטיו של נחש בעבור היותו גלגול אדם הראשון כנודע וידוע כי בת שבע היתה גלגול חוה ולכך ביקש מתחלה למות בערב שבת לתקן חטא אדם הראשון ואמר ה' שמה שהוא עוסק בתורה הוא תיקון לחטא אדה"ר ולכך אמר חביב לי תורתך שאתה עוסק יום אחד כי מה שהאדם עוסק יום אחד בתורה הקב"ה יחשבהו ליומו כי ידוע ברכתו של הקב"ה הוא אלף כדכתיב (ועיין דברים א' יא) יוסף ה' לכם אלף פעמים ולכך במדה רעה יחשב יום לשנה ובמדה טובה כברכתו של הקב"ה יום לאלף כיומו של הקב"ה כמבואר במדרש (ב"ר ח' ב) וזוהר (ה"ב קמ"ה ע"ב) ולכך אמר הקב"ה שחביב יומו שעוסק בתורה יותר מאלף עולות שיקריב שלמה שהוא כנגד הנ"ל והנה חשב דוד אולי מת בחטא בת שבע וידוע במדרש כי בת שבע נלקחה לבית המלך באחד בשבת דכתיב לעת ערב ביום שנאמר בו ערב ולזאת אמר דוד אמות באחד בשבת (שבת ל) לתקן הקלקול באותו זמן אמנם ידוע מאמר בת שבע כי אם ימלוך אדוניה והייתי אני ובני שלמה חטאים (מל"א א' כא) כי סימן זה היה בידם שאם ימלוך שלמה אזי נמחל החטא וראויה היתה בת שבע לדוד אבל אם לא ימלוך ודאי מאת ה' היתה הסיבה זאת שאינו ראוי למלוכה וזהו שאמרה שאם ימלוך אדוניה והיינו אני ובני חטאים לה' וזהו שהשיב לו הקב"ה על שאלתו שימות באחד בשבת לתקן חטא בת שבע וא"ל הקב"ה אין צריך לזה שכבר הגיע מלכות שלמה בנך שימלוך וזה לך לאות כי סר עונך וחטאתך תכופר וא"ש וכן היה הדבר ממש במיתת חמי הגאון ז"ל שמת במיתת נשיקה בערב שבת להורות מיתת צדיקים המתים בעטיו של נחש וכמ"ש ולכן עלינו ביותר להספיד באבוד הצדיק ולהתבונן במעשיו ולבכות עליו וליתן לב לשוב ולעשות מעשים טובים ולומר אולי אזכה גם אני לעשות כמוהו באיזה מצוה מן המצות או איזה הנהגה טובה ובאמת העושה מצוה מה שהצדיק היה רגיל בו לעשות הצדיק מתדבק בו ובפרט אם הצדיק התעצל באיזה מצוה וזה עושה בזריזות נמהר ולא כמתנמנם אזי נשמת הצדיק מתדבקת בו כאיש החסר איזה דבר ואחר שיש לו מתדבק עמו להיות ג"כ נהנה מטובו כאשר אמרו בנדב ואביהוא אף שהיו ראשונים במעלה ולא קנאו קנאת ה' צבאות נקנסה עליהם מיתה כדדרשינן (ויק"ר ז' א) וגם באהרן התאנף ה' זהו כילוי בנים רק בזמן שאין אוחזין מעשה אבותיהם בידיהם לא יומתו אבות על בנים ולכך הואיל ואהרן מיאן למחות וגם הם כבשו פניהם בקרקע נענשו ולזה כאשר קנא פנחס קנאת ה' נכנסה בו נשמת נדב ואביהוא וכן אליהו שהוא פנחס שקנא לאלהים כאמרו קנא קנאתי וכו' והרג עובדי הבעל והיתה גם כן נשמת נדב ואביהוא אצלו וכל זמן היותו בעולם השפל לא היה משפיע שפע נבואתו לאלישע תלמידו רק מצד נשמת פנחס גרידא ולא מנשמת נדב ואביהוא וכשהגיע עת שנלקח אליהו לשמים ביקש אלישע מאליהו שגם מנשמת נדב ואביהוא יאצל עליו וזהו מאמרו ויהיה נא פי שנים ברוחך אלי דהיינו נשמות נדב ואביהו שיש ברוחך יהיו גם כן עלי ואמר לו אליהו הקשית לשאול כי לא ידע אם בעלותו לשמים יהיו נשמות הנ"ל מ"מ עמו כמקדם או בעלותו יסתלקו מאתו ויעלו שמי שמים מקום נורא ולכך מסר לו סימן כי ידוע מ"ש במשה ולא ידע איש קבורתו כי לרוב גדולת משה לא היה אפשר להשיג מקום הסתלקו וקבורתו בלתי ה' לבדו וידוע כי נשמות נדב ואביהוא היו יותר במעלה ממשה כדאמרינן (ויק"ר י"ב ב) שאמר משה סבור הייתי בי או בך וכו' וא"כ אף הסתלקותם צריכה להיות טמירה ונעלמת כמו במשה ולכך אמר אם תראה אותי לוקח הראיה שלא יסתלקו בעלותי נשמות נדב ואביהוא כי אילו היו מסתלקים ועלו מעלה היה טמיר ונעלם משא"כ אם לא תראה הראיה שהם מסתלקים משום הכי לא נראה כנ"ל ואם כן א"א להשפיע לך מנשמות נדב ואביהוא ולכך בראותו אלישע צועק אבי אבי רכב ישראל ופרשיו דאליהו זהו פנחס הוא בגדר רכב כדדרשינן ואופן אחד בארץ הוא פנחס שהוא בעולם אופנים והוא רכב אבל נדב ואביהוא הם פרשיו חשובים מרכב וכן בא לאליהו רכב וסוסי אש שהם כנגד פנחס ונשמות נדב ואביהוא וק"ל והנה עיקר חיוב ההספד לשתף עצמו בצרה ולומר אף גם בשלי נהיתה הצרה הזאת כי כל ישראל נפש אחת ובפרט באובדן תלמיד חכם ולכך אמרו (ירושלמי ברכות פ"ב ה"ח) שבטים שמצאו מציאה ויחרדו אנו שאיבדנו על אחת כמה וכמה והענין הוא כי זה החלי בעו"ה אם יקרה לאחד שבר יאמרו אחרים מה לנו לצרה ואינם יודעים שכל ישראל נפש אחת וגם לפעמים יתלה הדבר במקרה שקרה זה מחמת צער וזקנה וכדומה ואינם שמים על לב לומר מאתו יתעלה הוא והכל בהשגחה פרטית לשלם לאיש כדרכיו וזהו שאמרו שבטים שמצאו מציאה והוא שאחד פתח שקו ומצא בו כספו וזה מקרה דשכיח ברוב טרדת המוכר תבואה בארץ מצרים כל הארץ בא לשבור אוכל זה יוצא וזה נכנס אם כן בקל תפול הטעות שיתן הכסף באמתחתו תמורת תבואה מ"מ תלו בעונש ואצבע אלהים זה ואמרו מה זה עשה אלהים לנו מכ"ש שיש לתלות אובדן תלמיד חכם בהשגחת השם לעונש ולא במקרה ולכך אמר אנו שאיבדנו וכו' על אחת כמה וכמה וכמו כן שבטים אחד היה מריק שקו ומצאו אבל שאר אחים בני יעקב לא הריקו אז כמ"ש בקרא שהביאום לבית אביהם ויראו את צרורות כספיהם ולא קודם לכן ומ"מ חרדו כולם ואמרו מה זאת עשה לנו וכו' ולא התברכו בלבבם לומר שלום יהיה לנו והוא לבדו ילכד מכ"ש שאין לפרוש מאבידת ת"ח ולומר שלום יהיה לנו כי זה הוא נוגע לכל אדם וכל בית ישראל יבכו את השריפה ושבר זה קרה לכל אם לזה ביותר בהרגשה אבל חכם שמת הכל קרובים והכל חייבים באבלו ובהספדו והנה באמת כל ישראל מטוב ועד רע הם נפש אחת וכמו שבגוף הוא אברים חשובים הראש ומוח ולב וכדומה ולעומת זה אברים פחותים חלחולת סניא דיבא וכדומה ומ"מ הם צריכים לגוף כמו אלו אברים חשובים כן הוא בישראל החשובים והפחותים הכל צריכים לאיש ישראלי היותם אדם אחד:

ונגד קדושת הגוף מבחינת אני ה' מקדשם מצד רוב ההשגה אמר וכל המרבה דברים מביא חטא. הנה ר' מאיר אמר (אבות ו, א) כל העוסק בתורה לשמה זוכה לדברים הרבה, וקשה מאי נינהו, כי מה שחושב אח"כ הוא בכלל ולא עוד. אלא נראה דהוא על דרך שכתב ריב"ש בתשובה (סימן קנז) בענין התפילה ע"ד השגת הסודות, אמר (תהלים לז, ה) גול על ה' דרכך ובטח עליו והוא יעשה, שהוא יתברך יזמין לך ויגלה הנסתרות. וסודות עליונות נקראים דברים הרבה, כי מה שלמטה בנגלה מעט, הוא בנסתר הרבה, כמ"ש (יומא לט, א) מקדש עצמו מלמטה מעט מקדשין אותו מלמעלה הרבה. זהו שאמר וכל המרבה דברים, רצה לומר מצד העסק וההשגה גדולה בנסתרות, אז הגוף נתבטל מגשמיותו ובא לידי חטא כי לפום רום המעלה סביביו נשערה מאוד (תהלים נ, ג) אפילו כחוט השערה (ב"ק נ, א), ואין מיתה בלא חטא (שבת נה, ב). א"נ חטא לשון חסרון כמו (עי' מל"א א, כא) ואני ושלמה בני חטאים, ר"ל שנחסר הגופניית, הרי נתגלגל הענין מקדושת הנגלה והנסתר יחדיו ידובקו תמים אל ראשו סוד משכן ומקדש בסודם האדם הנעשה בצלם אלהים:

וענין הפגמות אין להם ערך ושיעור הזכיר הרבה מהם בראשית חכמה שער היראה עיין שם, ואני לא אזכיר רק הפגם שהאדם גורם בכל עולמות אצילות בריאה יצירה עשיה. הנה פוגם בעולם עשיה כשמכריע את כל העולם לכף חובה, על כן צריך האדם להיות ירא וחרד באיזה ענין שיקרה לידו, הן לא תעשה הן עשה, הן חמור הן קל, יחשוב כל העולם שקול ממש ודבר קטן יכריע, ומכח יראה זו ירא וחרד שלא יעבור על חטא קטן שבקטנות ואף נדנוד חטא כדי שלא יכריע הכף חובה. וכן להיפך יהדר בכל עת ובכל רגע ויחזור אחר קיום מצות ועשות חסד וצדקה כדי להכריע את העולם לכף זכות, ככה בכל עת יחשוב תמיד, אף שעשה הרבה מצות יחשוב תמיד אולי עתה העולם מחצה על מחצה, ויהיה נזהר מהכרעת כף חובה וירוץ להכריע הכף זכות. וזה הכל נכלל ביראת חטא, כי העובר עבירה נקרא חוטא, וכן מי שלא קיים מצוה נקרא ג"כ חוטא, כי אז חסר שלימות ומצינו חטא פירושו חסרון כמו שכתוב (מל"א א, כא) ואני ובני שלמה חטאים, פירוש חסירים: