מוסר על מלכים ב ד:י

וכן מצינו שמצוה הזאת של הכנסת אורחים שהפרי שלה והשכר בעוה"ז הם הבנים שכל הזהיר בה זוכה לבנים שכן מצינו באברהם כי מתחלה היה עץ יבש בלא בנים ואחר שנטע נטיעה זו שהמשילה הכתוב לעץ זכה לבנים ולכך נראה לו הקב"ה במקום אילנות זהו במקום אלוני ממרא ושם בישרו המלאך שישוב עץ לח ויהיה לו בן. וכן מצינו בשונמית שקבלה את אלישע וערכה לו מטה ושלחן וכסא ומנורה כענין שכתוב (מ"ב ד) נעשה נא עלית קיר קטנה ונשים לו שם מטה ושלחן וכסא ומנורה. אשה חשובה וחכמה היתה וכענין שכתיב (שם) ושם אשה גדולה כלומר חשובה והיו כל דבריה בחכמה ובסדר הראוי, כי הקדימה מטה לשולחן כי דרך העיף הבא מן הדרך שרוצה לשכב על המטה ולנוח יותר מן האכילה. ועל כן הזכיר מטה תחלה ואח"כ שלחן ואח"כ כסא וכבא השמש ידליקו נרות. ובברכות פירקא קמא (דף יב) נעשה נא עלית קיר קטנה רב ושמואל חד אמר עליה פרוצה היתה וקירוה וחד אמר אכסדרה גדולה היתה וחלקוה לשנים בשלמא למאן דאמר אכסדרה היינו דכתיב קיר אלא למאן דאמר עליה מאי קיר שקרוה בשלמא למ"ד עליה היינו דכתיב עלית אלא למאן דאמר אכסדרה מאי עלית מעולה שבבתים, קדוש הוא רב ושמואל חד אמר שלא עבר זבוב על שולחנו וחד אמר שלא ראה קרי מעולם מנא ידעה סדין של פשתן הציעה לו ולא ראתה בו קרי. קדוש הוא א"ר חנינא הוא קדוש ואין משרתיו קדושים שנא' (מ"ב ד) ויגש גחזי להדפה א"ר יוסי בן חנינא שדחפה בהוד יפיה. עובר עלינו תמיד א"ר יוסי בר' חנינא משום ר' אליעזר בן יעקב כל המארח תלמיד חכם בתוך ביתו ומהנהו מנכסיו כאלו הקריב תמידים. ועל מדה זו שהיתה בשונמית היה שכרה אתה שזכתה לבן והיה הבן נביא והיה חבקוק ויש בפרשה רמז בזה:

הֲיַקִּפוּ רַחֲבֵי אֶרֶץ מַחֲשָׁבָה מוֹשָׁבָהּ עֲלִיַּת קִיר קְטַנָּה כְּכַף אִישׁ:

וְהַשְׁתָּא הַתְּפִלָּה הִיא בִּמְקוֹם קָרְבָּן, צָרִיךְ הָאָדָם לְהִתְפַּלֵּל בְּלֵב נִשְׁבָּר וּלְכַוֵּן בָּהּ לְתַקֵּן קִשּׁוּטִין לַשְּׁכִינָה בִּתְפִלָּתוֹ, כִּי אֵלּוּ בְּנֵי אָדָם הַמְכַוְּנִים בְּמַעֲשֵׂיהֶם הַטּוֹבִים, עוֹשִׂים נַחַת רוּחַ לַשְּׁכִינָה וְנִקְרָאִין 'אַנְשֵׁי מַעֲשֶׂה', כִּי 'מַעֲשֶׂה' הוּא לְשׁוֹן תַּרְגּוּם 'וַיַּעַשׂ', וְתָקִין. וְלָכֵן אָמְרָה הַשּׁוּנַמִּית לְבַעֲלָהּ: נַעֲשֶׂה עֲלִיַּת קִיר קְטַנָּה, וְנָשִׂים לוֹ שָׁם מִטָּה וְשֻׁלְחָן, כִּסֵּא וּמְנוֹרָה. וְכַוָּנָתָהּ הָיָה לִכְבוֹד הַשְּׁכִינָה, כִּי הָעִנְיָן דְּאַרְבָּעָה דְּבָרִים אֵלּוּ צְרִיכִין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְהָכִין אֶל הַשְּׁכִינָה. וּבְעָמְדוֹ לְהִתְפַּלֵּל תְּפִלַּת עַרְבִית, יְכַוֵּן בִּתְפִלָּתוֹ, שֶׁהִיא נֶגֶד מְנוֹרָה, וּקְרִיאַת שְׁמַע שֶׁל עַרְבִית הוּא נֶגֶד הַמִּטָּה, וּבְשַׁחֲרִית פְּסוּקֵי דְּזִמְרָה וּקְרִיאַת שְׁמַע הוּא נֶגֶד שֻׁלְחָן, וּתְפִלָּה הוּא נֶגֶד כִּסֵּא, וְהַכֹּל הוּא כְּבוֹד הַשְּׁכִינָה, עַיֵּן שָׁם בַּאֲרִיכוּת.