מוסר על משלי א:ז

הַשַּׁעַר הָרִאשׁוֹן: נְדַבֵּר בּוֹ עַל מִדַּת הַגַּאֲוָה. וּמַה טּוֹב שֶׁנִּזְדַּמֵּן תְּחִלָּה לְכָל הַשְּׁעָרִים, מִפְּנֵי חִיּוּב הָאָדָם לְהִבָּדֵל מִמֶּנָּה, כִּי הִיא פֶּתַח לָרָעוֹת רַבּוֹת, וְלֹא רָאִינוּ כָּזֹאת לְרָעָה בְּכָל הַמִּדּוֹת. לָכֵן צָרִיךְ הָאָדָם לְהִתְחַכֵּם וּלְהַנְהִיגָהּ אֶל הַמִּנְהָג הָרָאוּי, וְלִדְחוֹת אוֹתָהּ בְּמָקוֹם שֶׁאֵינָהּ רְאוּיָה בּוֹ.

וְזֹאת הִיא גַּאֲוַת הַגּוּף שֶׁהִיא טוֹבָה: שֶׁמָּא יֹאמַר הָאָדָם: הוֹאִיל וְהַגַּאֲוָה הִיא מִדָּה רָעָה כָּל כָּךְ, אֶפְרֹשׂ מִמֶּנָּה בְּיוֹתֵר – עַד שֶׁלֹּא יֹאכַל בָּשָׂר וְלֹא יִשְׁתֶּה יַיִן, וְלֹא יִשָּׂא אִשָּׁה, וְלֹא יֵשֵׁב בְּדִירָה נָאָה, וְלֹא יִלְבַּשׁ מַלְבּוּשׁ נָאֶה אֶלָּא הַשַּׂק וְהַצֶּמֶר, וּקְרוּעִים וּמְלֻכְלָכִים; וּמִשְׁתַּמֵּשׁ בְּכֵלִים מְלֻכְלָכִים וּמְאוּסִים, וְלֹא יִרְחַץ פָּנָיו יָדָיו וְרַגְלָיו עַד שֶׁיַּשְׁחִיר תָּאֳרוֹ מִשְּׁאָר אֲנָשִׁים. וְכָל זֶה כְּדֵי שֶׁיִּתְרַחֵק מִן הַגַּאֲוָה, עַד שֶׁלֹּא יוּכַל לְהִתְרַחֵק יוֹתֵר.

זֶה הַפָּסוּק אֲמָרוֹ שְׁלֹמֹה הַמֶּלֶךְ, וְהוּא הָיָה חָכָם מִכָּל הָאָדָם, וְהָיָה מֶלֶךְ עַל הַתַּחְתּוֹנִים וְעַל הָעֶלְיוֹנִים (מגילה יא ב). וְאַחַר שֶׁרָאָה כָּל הַמַּעֲשִׂים, וְנִסָּה כָּל הַדְּבָרִים, וְהוֹדִיעַ לָעוֹלָם כַּמָּה חָכְמוֹת, חָתַם כָּל דְּבָרָיו וְאָמַר: סוֹף שֶׁל כָּל דָּבָר הוּא יִרְאַת הַשֵּׁם. וְכֵן הִתְחִיל בְּמִשְׁלֵי (משלי א ז): ״יִרְאַת יְיָ רֵאשִׁית דָּעַת״; וְסִיֵּם (משלי לא ל): ״אִשָּׁה יִרְאַת יְיָ הִיא תִתְהַלָּל״. וְאִלּוּ אָדָם אַחֵר הָיָה מַזְהִיר אוֹתָנוּ עַל יִרְאַת שָׁמַיִם – לֹא הָיוּ דְּבָרָיו מְקֻבָּלִים עַל הָעוֹלָם, כִּי הָעוֹלָם הָיוּ אוֹמְרִים: עֲבוּר שֶׁאֵין לוֹ עִנְיָן אַחֵר, וְהוּא פָּנוּי – לְכָךְ מַזְהִיר עַל יִרְאַת הַשֵּׁם.