מוסר על משלי א:יח

וְיֵשׁ חֲנִיפוּת רָעָה מְאוֹד: כְּגוֹן אָדָם הַמַּחֲנִיף לַחֲבֵרוֹ, וּמְדַבֵּר עִמּוֹ דְּבָרִים מְתוּקִים כְּדֵי שֶׁיִּסְמֹךְ עָלָיו וְיַאֲמִין לוֹ. וְאַחַר שֶׁיַּאֲמִין לוֹ וְיִסְמֹךְ עָלָיו – הוֹלֵךְ עִמּוֹ בְּרַמָּאוּת. וְזֶה כָּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר (משלי א יז-יח): ״כִּי חִנָּם מְזֹרָה הָרָשֶׁת, בְּעֵינֵי כָּל בַּעַל כָּנָף. וְהֵם לְדָמָם יֶאֱרֹבוּ, יִצְפְּנוּ לְנַפְשׁוֹתָם״. פֵּרוּשׁ הַפָּסוּק: הַצָּדִים עוֹפוֹת זוֹרְקִים חִטִּים, וּבָאִים עוֹפוֹת לֶאֱכֹל הַחִטִּים עַל הָרָשֶׁת, וְאָז יִהְיוּ נִצּוֹדִים – וְלָזֶה דּוֹמֶה הֶחָנֵף הַזֶּה. וְאָסְרוּ הַחֲכָמִים לְהַחֲנִיף, וְאָמְרוּ (חולין צד א) שֶׁלֹּא יִשְׁלַח אָדָם דּוֹרוֹן לַחֲבֵרוֹ, וְיוֹדֵעַ שֶׁאֵינוֹ אוֹכֵל. וְכֵן אִם רוֹצֶה לִפְתֹּחַ חָבִית יַיִן לִמְכֹּר, וּבָא חֲבֵרוֹ לִקְנוֹת יַיִן, לֹא יֹאמַר לוֹ: אֲנִי רוֹצֶה לִפְתֹּחַ חָבִית עֲבוּרְךָ. וְכָל זֶה וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה נִקְרָא ״גּוֹנֵב דַּעַת״. וְזֶה אָסְרוּ חֲכָמִים זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה לְהַחֲנִיף וְלִגְנוֹב דַּעַת הַבְּרִיּוֹת [וַאֲפִלּוּ דַּעְתּוֹ שֶׁל גּוֹי] (שם).