מוסר על משלי ו:לב

בצדקה תכונני רחקי מעושק כי לא תיראי וממחתה כי לא תקרב אליך (ישעיה נא). ישעיה הנביא ע"ה הזכיר בכתוב הזה על ענין הגזל שיתרחק האדם ממנו מפני שהוא עון פלילי ועונשו אש שורפת מכלה את העולם. וידוע כי המצוה הזאת מן המצות המושכלות שאלו לא נתנה התורה ימצאנה אדם בשכלו. והנה זה משבע המצות שנצטוה אדם הראשון, וצריך אדם שישא ויתן באמונה ויהיה נקי כפים מן הגזל כדי שיהיה זוכה לעלות בהר קדש אלהים והוא שאמר דוד ע"ה (תהילים כ״ד:ג׳-ד׳) מי יעלה בהר ה' ומי יקום במקום קדשו נקי כפים ובר לבב למדנו מכאן כי מי שיש בידו גזל הוא מרוחק מהר ה' וממקום קדשו. ויש התעוררות גדולה בדבר זה מענין הקרבנות ממה שהרחיקה תורה מן המזבח כלי המזון בקרבן העוף וכענין שכתוב (ויקרא א׳:ט״ז) והשליך את מוראתו בנוצתה לפי שהוא כלי הגזל ולא תספיק בהן הרחיצה כמו שכתוב בקרבן בהמה (שם) והקרב והכרעים ירחץ במים, כי הבהמה על אבוס בעליה ניזונת אבל העוף ניזון מן הגזל. והנה זה אזהרה רבה וענין נפלא שתתעוררנה בו המחשבות ושיקיצו בו ישיני הלב כי כל מי שיש בידו גזל לא יגש אל מזבח ה' ולא יעלה ולא יראה לפניו אבל שקץ ישקצנו ותעב יתעבנו אם לא יחזיר הגזלה, ודרז"ל כל מי שבידו גזל אין מכניסין אותו למחיצתו של הקב"ה שנא' (תהילים ה׳:ה׳-ו׳) לא יגורך רע לא יגור במגורך רע. ומפני שהצדקה והגזל שני הפכים גמורים זה קיום העולם וזה חורבנו לכך הזכיר הנביא בכאן את שניהם יחדיו כדי שיתקרב האדם אל מדה טובה והיא הצדקה ויתרחק ממדת הרע והוא הגזל, וע"כ אמר בצדקה תכונני רחקי מעושק היה לו לומר התרחקי כמו תכונני אבל ענינו רחקי בניך מעושק כי אין מעשה בארץ אלא ביושבי הארץ וכמו שכתוב (איוב ה׳:ו׳-ז׳) כי לא יצא מעפר און ומאדמה לא יצמח עמל, ואמר כי לא תיראי, כדי שלא תיראי ונתן טעם לדבר כי כל הירא אינו אלא בשביל החטא כי כל מי שלא חטא מעולם ראוי שיהיה בטוח לא יירא, ומצינו באדם הראשון שלא היה ירא כלל קודם החטא אבל כשחטא הוצרך להיותו ירא ולכך הזכיר מיד (בראשית ג׳:י׳) ואירא כי עירום אנכי, וממחתה כי לא תקרב כי כל המתרחק מעשק מתרחק מן המחתה וכל מי שאינו מתרחק מעשק מתקרב לה, שכן מצינו בדור המבול שנתקרבה להם מחתת המבול ונמחו מן העולם. ולכך הזכיר למעלה (ישעיהו נ״ד:ט׳) כי מי נח זאת לי אשר נשבעתי כמי שמוכיח חבירו ומזכיר ראשונות לומר לו הזהר מעון פלוני לפי שמכה פלונית באה עליו שהרי לא נחתם גזר דינם אלא על הגזל שנאמר (בראשית ו׳:י״ג) כי מלאה הארץ חמס. וכבר דרשו ז"ל סאה מלאה עונות אין מקטרג בכולן אלא גזל. כמה חמור איסור הגזל שהרי מן השמים ממהרין לשמוע צעקת הנגזל שכן דרשו ז"ל במציעא פרק הזהב (בבא מציעא דף נט) אמר רבי אבהו שלשה אין הפרגוד ננעל בפניהם, אונאה וגזל וע"ז. אונאה דכתיב (עמוס ז׳:ז׳) הנה ה' נצב על חומת אנך ובידו אנך. גזל דכתיב (ירמיהו ו׳:ז׳) חמס ושוד ישמע בה על פני תמיד, ע"ז (ישעיהו ס״ה:ג׳) העם המכעיסים אותי על פני, וידוע כי כל עבירות שבתורה הם שני חלקים. עבירות שבין אדם למקום שהנפש מתנכרת לחסדי הש"י והיא מכעסת לפניו בפעולות ומחשבות רעות ואין החוטא חומס בזה כי אם נפשו שכן אמר שלמה המע"ה (משלי ו׳:ל״ב) משחית נפשו הוא יעשנה. ועבירות שבין אדם לחבירו כגון שביזה חבירו בדבורו ובמעשהו, שהחוטא הזה חוטא לאחרים, אבל עון הגזל הוא עון כולל כי הוא חוטא להקב"ה ולאדם וזהו לשון כפל הכתוב (ויקרא ה׳:כ״ג) והיה כי יחטא ואשם והשיב את הגזלה אשר גזל, כי יחטא לנגזל ואשם לבורא כענין שנא' (שם) אשם הוא אשם אשם לה'. ולפי שהגזל נפשו של אדם מחמדתו ורוצה לעכבו אצלו ע"כ הזהיר שלמה ע"ה שלא יחמדנו, הוא שאמר (משלי יז) טוב מעט בצדקה מרוב תבואות בלא משפט, עוד הזהיר עליו שאם עבר וגזל שלא יחמוד כספו וזהבו ולא ישיבנו הוא שהזכיר אחריו (שם טו) טוב מעט ביראת ה' מאוצר רב ומהומה בו. וזהו שאמר דוד המע"ה לך לבדך חטאתי והרע בעיניך עשיתי. ביאר שלא היה בידו גזל ושום חטא לשום אדם בלתי לה' לבדו. והודיענו שתפלתו של אדם מקובלת כשהיא בצדק ואין בידו גזל הוא שאמר (שם יז) שמעה ה' צדק תפלתי שהיא בצדק, שכל המתפלל ויש בידו גזל אותה תפלה נקראת תפלה עכורה, שכן דרשו ז"ל (איוב יב) ותפלתי זכה וכי יש תפלה עכורה אלא כל תפלה שאין בה גזל זו היא תפלה זכה וכל תפלה שיש בה גזל היא עכורה. ואמרו חביריו לאיוב (שם יא) אם און בידך הרחיקהו ואל תשכן וגו', והכתוב הזה יזהיר על הגזל בין בנגלה בין בנסתר. כלומר מה שהוא נסתר בתוך האהל הרי הוא חייב לחפש אחריו ולהוציאו משם אם הוא גזל, והזכיר אחריו כי אז תשא פניך ממום והיית מוצק ולא תירא כלומר תהיה חזק בסתם ולא ירך לבבך ולא תירא, וכן מצינו ביחזקאל ע"ה שהזכיר כמה עבירות לישראל בפרשת (יחזקאל יב) התשפוט התשפוט את עיר הדמים. ובכל העבירות הנזכרים באותה פרשה לא חתם אלא בגזל שנא' (שם) בדמך אשר שפכת אשמת ובגלוליך אשר עשיתי טמאת, ואמר קדשי בזית ואת שבתותי חללת, ואמר אנשי רכיל היו בך למען שפך דם, נשך ותרבית לקחת ואותי שכחת נאם ה'. ובאחרונה הזכיר הגזל ואמר והנה הכיתי כפי על בצעך אשר עשית, ודרך משל לא הכה כפיו עד שהזכיר עון הגזל. ומתוך שהזכיר אחריו היעמד לבך אם תחזקנה ידיך לימים אשר אני עושה אותך, תוכל לדעת חומר האיסור שבגזל, ואמר שלמה ע"ה על עון הגזל (משלי כ״א:ו׳) פועל אוצרות בלשון שקר הבל נדף מבקשי מות. יאמר פעולת האוצרות מן החמס והגזל הם הבל נדף והם מבקשי מות למי שמקבץ אותם. וכן אמר הנביא ע"ה (ירמיהו כ״ב:י״ג) הוי בונה ביתו בלא צדק ועליותיו בלא משפט, וכתיב בתר הכי (חבקוק ב׳:י״א) אבן מקיר תזעק וכפיס מעץ יעננה:

כל מי שהולך אחר לבו ועיניו בענין האיסור יקראנו הכתוב זונה כי הוא מגביר את יצרו וחוטא כבא אל אשה זונה. ומזה אמר איוב (איוב לא) ברית כרתי לעיני ומה אתבונן וגו'. אפי' בהבנת לב כלומר אפי' במחשבה, ומה שהזכיר בתולה ק"ו לאשת איש ומזה אמר (ישעיה לג) ועוצם עיניו מראות ברע. ועל זה אמר שלמה ע"ה (משלי ד) עיניך לנכח יביטו וגו'. וחוש השמע מתחלק גם כן לב' חלקים טוב ורע, החלק הטוב נצטוינו לשמוע דברי תורה ולשמוע מוסר החכמים וזהו שאמר שלמה (שם כב) הט אזנך ושמע דברי חכמים וכתיב (שם טו) אוזן שומעת תוכחת חיים, החלק הרע שמיעת דברי רכילות ולשון הרע ומזה אמר ישעיה (ישעיה לג) אוטם אזנו משמוע דמים, והוא הדין שאסור לשמוע מיני הזמר והניגון והשחוק שכל זה אסור מדין התורה מפני שטבע הבשר קל להתפתות בענינים אלו ומטרידים האדם מן התורה והמצות ומלעשות הפעולות הרצויות והנבחרות. חוש הריח ג"כ שני חלקים טוב ורע. החלק הטוב הריח הטוב בענין המצוה, וכמו שתקנו רבותינו ז"ל בענין הבדלה בורא עצי בשמים, וכענין שאמרו לברך על המוגמר שהיה מנהגם לדשן עצמם על השלחן בריח הטוב בענין המצוה. וכמו שתקנו רז"ל כדי שיברך המברך את השי"ת מתוך הנאת הריח שהנפש נהנית ממנו, וכן דרשו ז"ל (ברכות פ"ח דף נג ב) והתקדשתם אלו מים ראשונים והייתם קדושים אלו מים אחרונים כי קדוש זה שמן ערב אני ה' אלהיכם זו ברכה. החלק הרע הריח הטוב בעבירה כגון ריח של ע"ז שהוזהרנו ליהנות ממנו. חוש הטעם ג"כ שני חלקים טוב ורע. החלק הטוב הוא שנצטוינו לאכול מצה בליל הפסח ולברך עליה, וכן בליל סוכות לאכול כזית בסוכה בלילה הראשון מגזירה שוה חמשה עשר חמשה עשר. ונכלל בחוש זה שיאכל אדם מה שיתאוה מן המותר לקיים גופו וכענין שכתוב (משלי יג) צדיק אוכל לשובע נפשו, והחלק הרע שהוזהרנו מלאכול המאכלים האסורים, ונוסף גם הוא עוד על האסורים שלא נמשך אחר המותר ביתרונות מחריב גופו ונפשו ואיהו דאפסיד אנפשיה, וכן אמר שלמה (שם ו) משחית נפשו הוא יעשנה, והזהיר עוד (שם כג) אל תהי בסובאי יין בזוללי בשר למו, ואמר עוד (שם כ) לץ היין הומה שכר כל שוגה בו לא יחכם, ביאר הכתוב כי היין מוליד שלשה עניינים, דברי ליצנות זה לץ היין כלומר איש היין ואף אם לא ידבר ליצנות יהיה הומה כלומר ירבה לדבר ריבוי דברים וכל שכן שאי אפשר לקבל חכמה לעולם, ודרשו רז"ל שלשה דברים הן מעוטן יפה ורובן קשה ואלו הן יין תשמיש ושינה, חוש המישוש גם כן שני חלקים טוב ורע והחוש הזה מיוחס לידים, החלק הטוב שישתמש בהן במלאכתו וכן דרשו ז"ל (ברכות פ"ק דף ח) גדול הנהנה מיגיעו יותר מירא שמים דבירא שמים כתיב (תהלים קיב) אשרי איש ירא את ה' ובנהנה מיגיעו כתיב (שם קכח) יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך אשריך בעולם הזה וטוב לך לעולם הבא, ונצטוינו מן התורה שיפתח אדם את ידיו במתן הצדקה לעני שנאמר (דברים טו) פתוח תפתח את ידך לו, וכן אמר שלמה (שם לא) כפה פרשה לעני, ואמר עוד (משלי כא) מתן בסתר יכפה אף ושחד בחיק חמה עזה, ביאר הכתוב כי הנותן בסתר זה מבטל האף וזה מביא חמה, והחלק הרע שהוזהרנו לאסור הידים שלא יגע אדם בדבר אסור כגון באשתו נדה אפילו באצבע קטנה, וכן שלא יגע במה שאינו שלו, ושימנע עצמו מן האונאה והגזל ומליקח שוחד, וכן אמר הנביא (ישעיה לג) נוער כפיו מתמוך בשחד, בכלל חוש המישוש המיוחס לידים, הרגלים, והוא גם כן שני חלקים, החלק הטוב הוא שנצטוינו לרוץ לדבר מצוה שנאמר (הושע יא) אחרי ה' ילכו כאריה ישאג וכתיב (שם ו) ונדעה נרדפה, נתחייב אדם מן הכתובים הללו שירוץ לכל דבר מצוה לבית הכנסת, לבית המדרש, ללוות את המת, לבית הקברות, לחברת החכמים, וכענין שאמר הכתוב (משלי יג) הולך את חכמים יחכם, לכל דברים אלו יתחייב לרוץ וללכת אפילו למרחוק ואין צריך לומר אל מקום קרוב, וכענין שכתוב (תהלים לד) בקש שלום ורדפהו פירוש בקש שלום בתוך העיר ורדפהו מחוץ לעיר אפי' למרחוק, והחלק הרע הוא שהוזהרנו שלא ילך לדבר עבירה שכל מי שמשתמש ברגליו לדבר עבירה עליו הכתוב אומר (משלי יט) ואץ ברגלים חוטא וכתיב (שם ח) רגליה יורדות מות, ולכן הוזהרנו בפעולת הרגלים שלא ללכת בחברת הרשעים, ולכן אמר דוד (תהלים א) אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים, ואמר שלמה (משלי א) בני אל תלך בדרך אתם מנע רגלך מנתיבתם, וכ"כ על פעולת הרגלים (תהלים מט) עון עקבי יסבני, הא למדת שחייב אדם להשתמש בחושיו במעשה המצות ולאסור ולקשור אותם במעשה העבירות שהרי קיום התורה כלה וביטולה תלויין בחמשה חושין הללו, כי ע"כ היו חמשה כנגד חמשה חומשי תורה וכנגד חמשה פעמים אור שבפ' בראשית, כי תבנית האדם וצלמו בכל האיברים שבו המיוחדים והכפולים ובכללם השערים אשר נתמנו עליהם השוערים הכל דוגמא וציור לענין מכוון של מעלה, ומפני שחמשת חושין הללו הנמצאים בראש הם שלמות הגוף שהוא ההיכל לנפש ותכלית מעלתו והם כנגד חמשה אורים של מעלה ע"כ גינה הכתוב לע"ז בחסרונן כי כיון שהיא חסרה ממעלת החושים ומשלמותה מה כחה וגבורתה להושיע ומה יאמרו לאלהיהם בעת צרתם קומה והושיענו, והוא שהזכיר משה רבינו הארבעה ואמר (דברים ד) אשר לא ישמעון ולא יראון ולא יאכלון ולא יריחון, ובא דוד והזכיר הה' ואמר (תהלים קטו) ידיהם ולא ימישון:

וְזֶה דְּבַר כַּת מְסַפְּרֵי לָשׁוֹן הָרָע. אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זַ"ל (ערכין טו:) כָּל הַמְסַפֵּר לָשׁוֹן הָרָע כְּאִלּוּ כָּפַר בָּעִקָּר. שֶׁנֶּאֱמַר (תהילים י"ב:ה') אֲשֶׁר אָמְרוּ לִלְשֹׁנֵנוּ נַגְבִּיר שְׂפָתֵינוּ אִתָּנוּ מִי אָדוֹן לָנוּ. וְעַל כֵּן חֲשָׁבוּהוּ כְּאִלּוּ כָּפַר בָּעִקָּר. כִּי הוּא מְסַבֵּב וְגוֹרֵם נֶזֶק גָּדוֹל וְרָעָה רַבָּה לַחֲבֵרָיו. בְּהַבְאִישׁוֹ אֶת רֵיחָם בְּעֵינֵי הָעָם. אוֹ בִּשְׁאָר דַּרְכֵי הֶפְסֵד. וְלֹא יִתָּכֵן אֲשֶׁר יָכִין אָדָם לַחֲבֵרוֹ כְּלִי מַשְׁחִית וְנֶזֶק מַר מִמָּוֶת. מִבְּלִי שֶׁיּוֹעִיל לְעַצְמוֹ בָּזֶה תּוֹעֶלֶת וְרֶוַח מָמוֹן. בִּלְתִּי אִם לָכַד יִצְרוֹ אֶת נַפְשׁוֹ וּפָרַק עֹל שָׁמַיִם מֵעָלָיו וְנִתֵּק הַמּוֹסֵרוֹת. כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר בְּמִזְמוֹר בְּבוֹא הַזִּיפִים וַיֹּאמְרוּ לְשָׁאוּל וְגוֹ'. אֱלֹקִים זֵדִים קָמוּ עָלַי וַעֲדַת עָרִיצִים בִּקְשׁוּ נַפְשִׁי וְלֹא שָׂמוּךָ לְנֶגְדָּם. וּפֵרְשׁוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה וְלֹא שָׂמוּךָ לְנֶגְדָּם – כִּי נִתְכַּוְּנוּ שֶׁיְּבָרֵךְ אוֹתָם שָׁאוּל, כְּמוֹ שֶׁאָמַר לָהֶם (שמואל א כ"ג:כ"א) בְּרוּכִים אַתֶּם לַה' כִּי חֲמַלְתֶּם עַל אֲדוֹנֵיכֶם. וְלֹא שָׂמוּ אֱלֹקִים לְנֶגְדָּם. שֶׁכָּתַב בְּתוֹרָתוֹ (דברים כ"ז:כ"ד) אָרוּר מַכֵּה רֵעֵהוּ בַּסָּתֶר, וְנֶאֱמַר (קהלת י':י"א) וּמָה יִתְרוֹן לְבַעַל הַלָּשׁוֹן, וְנֶאֱמַר עַל דּוֹאֵג (תהילים נ"ב:ה') הַוּוֹת תַּחְשֹׁב לְשׁוֹנֶךָ וְגוֹ' אָהַבְתָּ רָּע מִטּוֹב שֶׁקֶר מִדַּבֵּר צֶדֶק סֶלָה, וּפֵרְשׁוּ בְּמִדְרַשׁ תְּהִלִּים מָה יִתְרוֹן לְךָ וּמָה בֶּצַע כִּי סִפַּרְתָּ לָשׁוֹן הָרַע. הֲלֹא לְמָמוֹן לֹא הָיִיתָ צָרִיךְ אַךְ עָשַׁרְתָּ, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר עָלָיו (שמואל א כ"א:ח') אַבִּיר הָרֹעִים אֲשֶׁר לְשָׁאוּל. אֵין זֶה כִּי אִם אָהַבְתָּ אֶת הָרַע מִן הַטּוֹב, וְשֶׁקֶר מִדַּבֵּר צֶדֶק. כִּי פָּרַקְתָּ עֻלּוֹ. וְנֶאֱמַר (משלי ו':ל') לֹא יָבוּזוּ לַגַּנָּב כִּי יִגְנוֹב וְגוֹ' וְנֶאֱמַר אַחֲרָיו נֹאֵף אִשָּׁה חֲסַר לֵב וְגוֹ' רוֹצֶה לוֹמַר כִּי הוּא רַע מִן הַגַּנָּב שֶׁהוּא צָרִיךְ לְמַלֵּא נַפְשׁוֹ כִּי יִרְעָב, וְאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה כִּי בַּעַל לָשׁוֹן הָרַע, מִשְּׁנֵיהֶם רַע, כִּי יֶחֱטָא חֲטָאָה גְּדוֹלָה מִבְּלִי הֲנָאָה כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (תהילים ק"כ:ג') מַה יִּתֵּן לְךָ וּמַה יֹּסִיף לָךְ לָשׁוֹן רְמִיָּה.