מוסר על משלי ז:יג

מִי שֶׁיֵּשׁ בּוֹ מִדַּת הָעַזּוּת, עוֹשֶׂה עֲבֵרוֹת חֲבִילוֹת חֲבִילוֹת וְחוֹשֵׁב עַצְמוֹ צַדִּיק. וְעַל דֶּרֶךְ זֶה אָנוּ מִתְוַדִּים: אֵין אָנוּ עַזֵּי פָּנִים וּקְשֵׁי עֹרֶף לוֹמַר לְפָנֶיךָ יְיָ אֱלֹהֵינוּ צַדִּיקִים אֲנַחְנוּ וְלֹא חָטָאנוּ, אֲבָל אֲנַחְנוּ וַאֲבוֹתֵינוּ חָטָאנוּ. וְזוֹ הִיא מִדָּה רָעָה חוֹלָה, מִי שֶׁהוּא רָשָׁע וְיֹאמַר ״לֹא חָטָאתִי״, וְעַל זֶה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שׁוֹפֵט וְאֵינוֹ מְרַחֵם עָלָיו, כְּדִכְתִיב (ירמיהו ב לה): ״הִנְנִי נִשְׁפָּט אוֹתָךְ עַל אָמְרֵךְ לֹא חָטָאתִי״; וּכְתִיב (משלי כח יג): ״וּמוֹדֶה וְעוֹזֵב יְרֻחָם״. וְזֶה הַדֶּרֶךְ הָעַז הוּא רָחוֹק מְאוֹד מִדַּרְכֵי הַתְּשׁוּבָה. וְעַל הַזּוֹנָה נֶאֱמַר (שם ז יג): ״הֵעֵזָה פָנֶיהָ וַתֹּאמַר לוֹ״. הַמִּדָּה הַזֹּאת הִיא רָעָה מְאוֹד, כִּי מְבִיאָה אֶת הָאָדָם לְבַיֵּשׁ אֶת חֲבֵרוֹ וְאֶת הָעֲנִיִּים, כְּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר (משלי יח כג): ״תַּחֲנוּנִים יְדַבֶּר רָשׁ, וְעָשִׁיר יַעֲנֶה עַזּוֹת״. וְכָל שֶׁכֵּן אִם מְבַיֵּשׁ אֶת רַבּוֹתָיו וּמֵעֵז פָּנָיו נֶגְדָּם, וּמַקְשֶׁה עָרְפּוֹ נֶגֶד מוֹכִיחָיו מֵרֹב עַזּוּתוֹ – אָז הַמִּדָּה הַזֹּאת מוֹצִיאָתוֹ מִן הָעוֹלָם. וְרָאוּי לְהַרְחִיקָהּ מִנַּפְשׁוֹ.